/ גמל העיר / אלתורים בעשן

אלתורים בעשן

יש הטוענים שסצנת המוזיקה בבאר שבע מתה. ובכן, 'עשן הזמן' מוכיח שהם טועים – בימי ראשון, הם פותחים את הדלתות שלהם ואת הראש שלנו, ומזמינים את כל מי שחפץ בכך להצטרף או רק להאזין לג'אם סשן חופשי ויצירתי.

בתור מוזיקאי כושל, תמיד הערצתי (וגם קינאתי) במוכשרים ממני בנגינה. יותר מכל, הכשרון שהכי התפלאתי ממנו הוא כשרון האלתור, ולמרות שכשרון זה חמק ממני, אני עדיין נהנה להאזין ולצפות באחרים מבצעים את קסמם. וכך מצאתי את עצמי ביום ראשון ב'עשן הזמן', הבית של המוזיקאי הבאר שבעי הממוצע.

fהדלתות נפתחו רשמית ב-19:00, אך אני הגעתי באיחור אופנתי (כי אני בחור אופנתי) של כשעה וחצי. בשעה הזאת, הקהל הקטן שלא מנה יותר מ-10 אנשים הגביר את תחושת האינטימיות האוטומטית שחשים בחדר המרכזי. על הבמה ישבו שני גיטריסטים וקלידן, שמתאימים את הג'אם שלהם לרוגע של החדר באמצעות בלוז רגוע ונעים. במבט סביב אפשר לראות ש'עשן הזמן' מעצימה את האווירה הביתית החמה באמצעות החשכת התאורה החשמלית ושימוש בנרות קטנים. אין ספק, הגעתי למקום הנכון.

ככל שעבר הזמן, הנגנים התחלפו, מאזינים חדשים הצטרפו והאווירה העלתה הילוך ותפסה תאוצה. לאחר כשעה, הנוסחה עצמה הפכה לדי ברורה – התופים והבאס מחזיקים קצב על סולם מסוים, ושתי הגיטרות (ופסנתר, במידה ויש) מתחלפות ביניהן בסולו מאולתר כזה או אחר. למרות שבהתחלה זה יכול היה אולי להיראות מעט שחוק, הנגנים הטובים הצליחו לשנות את הג'אם מספיק כדי שיהיה מעניין, ואפילו מדי פעם הג'ימג'ום עבר טרנספורמציה פתאומית לתוך שיר מוכר יותר או פחות. מקרה מגניב במיוחד שכזה התרחש כאשר ג'אם ארוך של כעשר דקות מצא את עצמו הופך לשיר Breath, של פינק פלויד, אומנם בלבוש מעט יותר רוקיסטי ופסיכדלי. זוהי רק דוגמה לכך שבעצם, הכל אפשרי על הבמה ואין חוקים. "היו מקרים שבהם עלה אפילו גבר בן שישים והתחיל לנגן במפוחית ביחד עם החבר'ה", מספרת לי נופר, סטודנטית לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה ומחשבת ישראל, שנה א', ואורחת קבועה של ימי ראשון ב'עשן הזמן'.

הנוהל נראה מוכר אצל כל הנגנים, גם אם אינו כתוב בשום מקום – המוזיקאי עולה לבצע ג'אם אחד או שניים לכל היותר, ובמהלכו הוא צריך מצד אחד להפגין את כישוריו, ומצד שני לזרום עם השיר ועם הנגנים האחרים, שגם להם מגיע זמן באור הזרקורים. זה רק טבעי שבמצבים של נגינה ללא הכנה, יש מדי פעם פקשושים קטנים וחוסר התאמות, אך לטעמי הם לא גורעים מהחוויה כלל, אלא מוסיפים לה תחושת 'חיות' מיוחדת. ולצד אותם פקשושים, יש גם את הרגעים שבהם כל הנגנים משדרים על אותו גל וכולם פתאום מבינים אחד את השני ומה תפקידם הנוכחי, ופה ניתן לחוש בקסם מוזיקאלי אמיתי שמתהווה מול עיניך (או יותר נכון, מול אוזנייך).

מה שברור מתוך כל הבלגן המאורגן הזה הוא שמוזיקאים קודם כל מנגנים בשביל עצמם. "אני חושב שאני מדבר בשם כולם כשאני אומר שזוהי בריחה מהלימודים, בגלל עצם העובדה שהכל פה זה סביב המוזיקה בלבד", מספר לי שי, גיטריסט מוכשר וסטודנט שנה ב' להנדסת מחשבים, שמגיע כל שבוע מאז תחילת השנה. "במיוחד בקרב הנגנים הקבועים, יש תחושה של קהילה מוזיקלית – לכל אחד יש את הסגנון שלו, וכל אחד מוסיף את הטאץ' שלו לתרכובת הזאת".

אך השאלה הנשאלת היא עד כמה ערב כזה של במה פתוחה מדבר גם אל אנשים שאינם סטודנטים. את התשובה לכך אני מקבל בדרכי החוצה, כאשר אני רואה שכל השולחנות תפוסים ויש אפילו יותר אנשים בחוץ מאשר בפנים. "מאוד נהניתי מהמוזיקה, אבל מיציתי את הצפייה אחרי כחצי שעה. אך בתור מוזיקת רקע ליציאה רגילה, זה היה ממש נחמד", מספרת לי גלי, סטודנטית שנה ג' לפוליטיקה וממשל ופסיכולוגיה.

אז בעצם, כפי שאתם רואים, נדמה שיש משהו שמתאים לכולם – מוזיקה טובה למוזיקאים, בירה זולה לבליינים, ואווירה מצוינת לכולם. מתוך נוף של פורומים ואיינשטיינים, רק נותר להגיד תודה על קיומה של אלטרנטיבה שפונה לקהל שצמא לסוג אחר של תרבות לילה. אז ניפגש בראשון? רק אל תשכחו להביא את המשולש שלכם.

נכתב על ידי דורון פרופיס

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

Scroll To Top