/ דעות / בועות

בועות

בכל פעם שיורים בדרום או אפילו בצפון, אנחנו שומעים על הבועה התל אביבית. מצד שני, אני לא זוכר שדיברו על הבועה בבאר-שבע או בשדרות בתקופת הפיגועים בשנות התשעים או במלחמת המפרץ. ומי שחושב שישראל תגיב אחרת כשזה יגיע לתל-אביב, שייזכר בתקופות אחרות, כשזה היה רק בתל-אביב ובירושלים. התגובה הצבאית לא הייתה מאוד שונה אז.

אפשר היה לראות השבוע בבאר שבע איך מורידים עיר שלמה בישראל על הברכיים. הלימודים בוטלו, הרחובות התרוקנו ואיום הרקטות ריחף מעל הכל. הרבה מאיתנו כועסים, ובצדק. המצב הזה לא יכול להימשך ככה. מצד שני, ההרגשה שמפקירים אותנו לעומת תל-אביב היא לא ממש מדויקת.

צילום: Whistling in the Dark

צילום: Whistling in the Dark

אני זוכר איך כילד בשנות התשעים היה מפחיד להסתובב בבתי הקפה בתל-אביב בגלל החשש מפיגועים. אלו אותם בתי-קפה "מנותקים" שהיום יושבים בהם התל אביבים ושותים אספרסו קצר עם חלב רזה בצד, לא מוקצף. לתושבי הדרום אין מונופול על הסבל – אדרבא, הפיגועים שהיו בתל אביב גבו הרבה יותר קורבנות והסבו נזק פי כמה יותר גדול מאשר הירי מעזה, אפילו אם האחרון נמשך הרבה יותר זמן.

ומה קרה אז? צה"ל הגיב אחרת מעכשיו? לא ממש. אותם סיכולים ממוקדים, אותו מבצע צבאי פה ושם, אותן מילים חלולות של פוליטיקאים. אז כל מי שחושב שברגע שהרקטות יגיעו לתל-אביב ישראל תגיב אחרת, כדאי שיחשוב שוב. הרבה יותר גרוע כבר היה בתל אביב, ושום דבר לא השתנה.

היום תל אביב "מנותקת" מהירי בדרום, וטוב שכך. לא היינו רוצים שכל מדינת ישראל תחיה תחת טרור, ונחמד מאוד לראות שאיזור המרכז, זה שפעם ברחו ממנו לאשדוד ובאר-שבע בעקבות הסקאדים של סאדאם חוסיין, מהווה היום מקלט לילדי הדרום שמגיעים אליו ליום של כיף ובריחה מהמציאות היומיומית הבלתי נסבלת.

אני לא מצפה שתושבי המרכז יחוו את המציאות כפי שאנחנו חווים אותה. להפך – שימשיכו את החיים כרגיל, שילכו לעבודה, ללימודים ואפילו יצאו לבלות. לא נראה לי שזה אומר שהם לא חושבים עלינו מדי פעם. לכל אחד מתושבי המרכז יש חבר או קרוב משפחה שגר בדרום והוא דואג לו, ולאלו שאין, יש מספיק אנשים מסביבם שמכירים. נכון, התקשורת עוסקת רק במה שמייצר כותרות, ומתעלמת לגמרי משגרת החיים בעוטף עזה (בעיה איומה, אבל נושא לכתבה אחרת), אבל כשזה מגיע לירי מסיבי כמו האחרון, התקשורת מאחדת את כולנו סביב תושבי הדרום ומוכיחה שהסולידריות עדיין לא מתה בחברה הישראלית.

את הטור הזה אני כותב מהבית שלי, אליו חזרתי אחרי יומיים שביליתי בבאר-שבע הריקה. לא חזרתי בגלל הפחד מהגראדים – אני די סומך על כיפת-ברזל, חזרתי בגלל השעמום. העיר מתרוקנת מסטודנטים ומי שכן נשאר – נשאר בבית. אז לפני שאנחנו מתלוננים על הבועה התל אביבית, כדאי שנסתכל קודם כל על הבועה הסטודנטיאלית שלנו, שכל-כך מסתמכת על הראשונה. כי אם אנחנו ממהרים כל כך לחזור הביתה כשיש כל-כך הרבה שאין להם לאן לחזור, אז אנחנו חיים בבועה הרבה יותר מנותקת.

 

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

Scroll To Top