/ גמל הקמפוס / דיבייט, יש חיה כזאת

דיבייט, יש חיה כזאת

בשבוע שעבר נערכה אליפות הארץ בדיבייט אוניברסיטאי. עשרות קבוצות מכל האוניברסיטאות החשובות בארץ (וגם ממכללות פחות חשובות) התאספו ליומיים של דיונים על נושאים מגוונים ברומו של עולם. הקבוצה של אוניברסיטת בן גוריון העפילה לגמר– כבוד. גם אני הייתי שם, בקהל, כדי לשפוט ולדווח.

אולי אני אתחיל בגילוי נאות: אני חבר במועדון הדיבייט של אוניברסיטת בן-גוריון כבר שנתיים, אז הכתבה הזאת לא אובייקטיבית באופן מאוד ברור. רוב האנשים אולי יחשבו על דיבייטרים כעל חננות-על חסרות חיים, תיאור שיש בו צדק מסוים, אבל אני חושב אחרת. אני מקווה שאצליח להאיר את עיניכם על הצדדים החיובים שבספורט הזה. אבל לפני כן, וכיוון שרוב האנשים לא באמת יודעים מה זה דיבייט, הסבר קטן על מה אני עושה שמונה שעות בשבוע.

בן-גוריון בפעולה. מטעם מועדון דיבייט בן-גוריון.

בן-גוריון בפעולה. מטעם מועדון דיבייט בן-גוריון.

דיבייט זה ספורט אינטלקטואלי ובריטי. יש לנו מאמנת (מצוינת, ברמת אלופת העולם) שמלמדת אותנו, בהסבר פשטני מאוד, איך להעביר עמדה מסוימת על נושא מסוים תוך פרק זמן קבוע מראש. בתחילת כל סיבוב אנחנו מחולקים לצוותים, מקבלים עמדה של "בעד הנושא" ו"נגד הנושא", ומקבלים נושא כלשהו, שיכול לנוע מאירועים אקטואליים מאוד לנושאים פילוסופיים, שאלות תרבותיות-חברתיות שתמיד מעניינות ולנושאים הומוריסטיים כמו "מה עדיף – סקס או שוקולד". אחר-כך יש רבע שעה שבה כל צוות מתכונן לסיבוב – מכין טיעונים שמתאימים לעמדה שקיבל – ובתום הזמן אנחנו נכנסים לחדרי הדיבייט, שיש בהם 4 קבוצות (2 בעד, 2 נגד) ושופט אחד לפחות.

כל דובר בחדר מנסה, בנאום של שבע דקות, לטעון טיעונים שיסבירו למה העמדה של הקבוצה שלו מנצחת ולמה הקבוצות האחרות פחות טובות ממנו. אחרי שכולם מסיימים לדבר, השופטים מדרגים את הצוותים ממקום ראשון ועד רביעי, והשופט הבכיר בחדר נותן לכל אחד ביקורת בונה, שמבוססת על התוכן של הנאום, לא על הסגנון שלו. מי שהכי טוב מן הסתם עולה לשלבים המתקדמים של התחרות, או, אם הוא הגיע לשפוט, כמוני, הופך לשופט בכיר בליגה.

לאליפות הארץ המועדון של אוניברסיטת בן-גוריון שלח שבע קבוצות ועוד כמה שופטים. כל המשתתפים רשמו הישגים מעולים בתחרות -שתי קבוצות עלו לחצי הגמר וקבוצה אחת העפילה לגמר. בגמר עצמו, שהתעסק בשאלת האינטרס האיראני לפתח נשק גרעיני, הקבוצה שלנו אמנם הפסידה לצמד מאוניברסיטת תל-אביב, אבל שני חברי הקבוצה דורגו ברשימת עשרת הדיבייטרים הטובים של התחרות – שוב כבוד.

זה אולי לא נשמע מלהיב, אבל אני מאמין שבאמת יש המון יתרונות לספורט הזה, החל מדברים פשוטים כמו חיזוק הביטחון העצמי, הכרת אנשים מעניינים ורחבי אופקים, טיסות ברחבי העולם, יציאות לפאבים מדי פעם (כי אנחנו לא עד כדי כך חנונים), שיפור בלימודים (רפרטים ועבודות משתפרים פלאים כשיודעים להעביר תוכן בצורה מסודרת ומשכנעת), וכלה בפיתוח מודעות לעולם וסובלנות לאחר, שנבנית כשצריך להגן על עמדה שלא בהכרח מאמינים בה.

אני יכול להעיד על עצמי כאן – הייתי אדם מאוד לא מודע חברתית לפני הדיבייט, אבל כשבכל שבוע נאלצתי לשמוע דיון של שעה על נושא לא מוכר, יצאתי למסע לעולם חדש, שבו אני מכיר את הדברים החיוביים והשליליים, שומע עמדות שונות לגביו ומגבש אחת משלי – ובסופו של דבר מבין שכל העולמות החדשים האלו זה בעצם העולם שלנו.

בתור סטודנטים שאמורים להתעצב כמבוגרים צעירים ולא לחיות כל הזמן רק בבועה הסטודנטיאלית-באר שבעית שלנו, דווקא היכולת הזאת להכיר כל כך הרבה תחומים, דעות, עמדות, ובעצם להיות בכור היתוך אינטלקטואלי (כי זה המקום היחיד שבו אני, סטודנט לספרות, יכול לנהל דיון אינטלקטואלי מפרה ואמיתי עם דוקטורנטים לפיזיקה או עם סטודנטים להנדסה ולהכיר נקודות מבט "פרקטיות" ושונות על העולם, או להעביר הסתכלות "אמנותית" ופילוסופית על דברים), היא יכולת חשובה ומשמעותית שלא תחזור אחר כך. ולכן, לדעתי, דיבייט זה כל כך, אבל כל כך חשוב. ואם זה לא שכנע אתכם, אז בואו בגלל שכל החתיכים אצלנו.

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

Scroll To Top