/ דעות / האדישות משחררת?

האדישות משחררת?

ממרומי סמסטר ב' של השנה השלישית אני מרגיש שנמאס לי. לא מבאר שבע, חלילה, אלא מדיונים ארוכים ומייאשים עם זרים וקרובים, בהם אני והם מנסים בהתמדה לשנות את הדעות והתפיסות של האחר. הלוואי וכל אחד היה חי לפי התפיסה שלו בלי להפריע לאחר. הלוואי שגם אני הייתי יכול.

מאז שאני זוכר את עצמי, יש לי דעה פוליטית. בגיל העשרה הדעה הזו התעצבה והתגבשה, ועוד לפני הגיוס לצבא כבר הייתה לי פחות או יותר תפיסת עולם מגובשת, שהשירות הצבאי רק חיזק וביסס. כמוני הגיעו ללימודי התואר בפוליטיקה וממשל עוד הרבה אנשים עם דעות מגובשות. אז למה אנחנו כל-כך בטוחים שנצליח לשנות את הדעות אחד של השני?

כמו שאתם בטח מבינים, לימודי התואר הקנו לי, מעבר למקצוע מבוקש בשוק עם משכורת ענק, גם הרבה לחץ ועומס נפשיים מהמלחמה הבלתי פוסקת בין הדעות השונות. שמאלנים, ימנים, פמיניסטיות ומה לא, הלעיטו את אולמות ההרצאות בשנה א' בדיונים ארוכים ומייגעים של דעות שונות המתנגשות זו בזו ללא רחם. האבסורד הוא שרוב המתווכחים "המקצוענים" ורבי הניסיון כבר מכירים בעל פה את כל הטיעונים של הצד השני, ועונים לו בהתאם. אפשר כבר לשרטט מראש תרשים זרימה של הוויכוח, שניצת מהערת אגב של מישהו או שימוש בטרמינולוגיה שנויה במחלוקת, ומשם הכל קבוע. הימני יגיד ככה, השמאלני יענה לו ככה, וכך זה ימשיך עד שמישהו יתעייף. 

צילום: C. Frank Starmer

צילום: C. Frank Starmer

אבל נראה לי שכולנו התעייפנו מאז. אפילו כשאני מדבר עם חברים שתפיסתם הפוליטית דומה לשלי, נמאס לנו כבר להגיב לאמירות מתריסות של הצד השני. אבל המפתיע הוא שגם אנשים ב"צד השני" מרגישים ככה כלפינו.

לפני כמה ימים נתקלתי בחבר לכיתה, שדעתו שונה לחלוטין משלי. "נמאס לי כבר מכל החפירות האלה אחי. עשיתי לכולם הייד בפייסבוק" אמר לי החבר, ושנינו הסכמנו בפעם הראשונה על משהו – נמאס. פשוט נמאס להתווכח כל הזמן, להתעצבן מכל אמירה ולחפש סאבטקסט בכל משפט. נמאס להגיב בצורה אוטומטית שמגיעה מההשקפה הפוליטית שלנו, ויסלחו לי כל האלה שיש להם "מחשבה חופשית" – אל תבלבלו את המוח, גם אתם מגיבים אינסטינקטיבית. כל אחד מהשקפת העולם שלו.

שאלתי את עצמי לא פעם מה אני יכול לעשות. האפשרות של לסגור את חשבון הפייסבוק ולעבור לגור בגליל בלי חשמל אולי תנתק אותי מהעצבים היומיומיים של הויכוחים הפוליטיים, אבל גם תרחיק אותי מהעשייה ותכהה את האהבה שלי למדינה, שאני כל כך אוהב.

כנראה שהפתרון נמצא, כמו תמיד, באמצע. אני לא מוכן להתנתק לחלוטין אך הכעס נובע בעיקר כי כל-כך איכפת לי. אז אני מסרב לקחת ללב כל אמירה ולהתייחס לכל שטות שנזרקת לחלל הפייסבוק/ העיתון/ אתר האינטרנט וכו'. נראה כמה זמן אוכל להתמיד בזה. התקשורת שונאת התנהלות כזאת ותוקפת אותה בכל האמצעים העומדים לרשותה – כותרות פרובוקטיביות, דימויים וטרמינולוגיה מתריסה – הכל כדי להוציא את העם משלוותו. הם לא יתנו לנו בכזאת קלות לחיות בלי לקבל את מנת ה"אנחנו חברה חולה" ו"ישראל מידרדרת" היומית. מה פתאום. ידוע שעיתונים נמכרים יותר טוב כשמתרחשים אסונות, ואם אין אסונות, ידאגו לצבוע לנו את המצב הקיים כקטסטרופה שאין לה אח ורע בתולדות האנושות.

נראה לי שהיינו חיים הרבה יותר טוב אחד עם הדעות של השני אם לא היה לנו את הצורך לשכנע את האחר כל הזמן. הדעות הפוליטיות, בדיוק כמו הדת, אינם מקור למלחמות. הרצון לכפות אותן על האחר הוא האויב הנורא של האנושות. אז חיו ותנו לחיות, ותזכרו שלפעמים להתעלם מפרובוקציה זו לא חולשה. בדיוק ההפך.

 

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

Scroll To Top