/ אתנחתא / הוא והיא

הוא והיא

היא סטודנטית לביולוגיה, הוא לומד פוליטיקה וממשל. היא ממלצרת, הוא מברמן. היא חוזרת הביתה ב-23:00, הוא מתחיל לעבוד בחצות. הם גרים יחד, אבל מנוגדים כמו שרב באנטרקטיקה. ספק מאוהבים – ספק לא יודעים דבר…

הוא: 06:00 בבוקר, אני עדיין בתוך הבר הקלסטרופובי, ומכיוון שהלילה הוקדש לאוהבי הזמר המזרחי, אני מרגיש שהבחילה משתלטת, ואני שוקל לנקות את המעיים הישר לתוך פח הזבל שלידי. בדרך למטלה האחרונה, אני קושר בשקיות ניילון קטנות את המטבעות הכסופים של תלוש המשכורת, מחלק אותן שווה בשווה, ומכבה את האורות העמומים. אפשר כבר לעוף מכאן?

היא: השעון המעורר מצלצל, כבר 06:45. כמו כל בוקר אחר אני נשארת במיטה לפחות 20 דק', לוחצת בפעם השלישית על "הנודניק", ומתנחמת בעובדה שהבוקר אני אצליח לראות אותו לפחות חצי שעה…

הוא: אני כבר בתוך המונית, והנהג נראה כמו מי שנשכה אותו גורילה צמחונית רגע לפני שעלה אל הרכב. הוא מנומנם לחלוטין, אבל אני נזכר ששכחתי לכסות את הבקבוקים של ה-"ספיד", ולשים את ה-"פוּררים" בשמפניירה עם מים ולימון. אנחנו חוזרים אל הבר, אני מוסיף 10 ₪ למחיר הנסיעה, וכמו תמיד, אני שוב מאחר הביתה. היא בטח נורא מאוכזבת.היא: אני כבר חייבת לצאת, והוא אפילו לא טורח להודיע. העקבים שלי מתחילים לנתר בחוסר סבלנות, ואם הייתה לי נעל סטילטו היא כנראה הייתה מחוררת את הריצפה. האייפון שלי מצפצף בצלצול הטוויטר שלו, ואני כבר יודעת את ההמשך…: "מצטער…עדיף שלא תחכי לי…". בנים דבילים. אפילו להתקשר הוא לא מסוגל.  
הוא: אני סוחב את הרגליים על המדרגות, העיניים שלי מתגוננות, ו ה-"היפנוטיק פויזן" שקניתי לה עדיין באוויר. היא כבר יצאה ללימודים. בשבועות האחרונים אנחנו נפגשים בתדירות של חייל גבעתי ואמא, והלחץ של החיים האלה מוציא אותי מהכלים. נדמה לפעמים שכל צמד מילים שאני שולף בין השפתיים גורמות לה לאבד את המחשבות. והיא, מלאת הורמונים נשיים, ממש חסרת סבלנות אלי… יש לי בדיוק שעתיים לישון. והדבר האחרון שאני צריך אחר-כך זה קורס בשם "מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו". מזל שהלילה אני בחופש…היא: אין ספק שמה שהיה חסר לי זו הרצאה במיקרוביולוגיה כללית. חצי מהיום נעלם, ה-"היפנוטיק" כבר התנדף, ואני נעמדת בבית הקפה, בוהה בנקודה דמיונית על הקיר. הוא אפילו לא דיבר איתי מהבוקר. מה עובר עלינו? מה עובר עליו? לאן נעלמה ההתרגשות והרומנטיקה? אני לא מבקשת דרמה של הוליווד, אפילו לא הליכה יד ביד על הגשרים של ליון, אבל איפה קסם הצ'ארמינג שהיה לו פעם? איך הפכנו לזוג כל-כך שגרתי?? "סלמון נורווגי אחד, ופעמיים הפוך…" מה??? נכון, אני במשמרת… "כבר מגיע…"

הוא: כמו תמיד אני נזרק על הדשא בשיעור האחרון, וכשאני מבין שהעיניים שלי מסתנוורות מעייפות מצטברת, אני מניף את עצמי ונגרר לדירה. אין סיכוי שאני מחזיק מעמד עד שהיא תגיע. אני אירדם בסלון, וכדי להעיר אותי היא תשליך עלי את "מר ורטיגו" של פול אוסטר או את הקונסילר הטבעי שלה. בעצם, עדיף את הקונסילר…

היא: הטיפים גרועים היום, וזו התוצאה הישירה של האוכלוסייה המעצבנת שמזמינה רק אספרסו כפול… נשארה עוד שעה וחצי לסגירה, והלילה אנחנו יחד…

הוא: אני לא מאמין. הטמבל הזה שוב "חולה", שוב דופק ברז, ושוב אני נקרא אל דגל המולדת. אולי הפעם אני אתעלם? אבל זה פשוט לא מתאים לי… אני חושב על המבט שלה כשאני אודיע לה שחייבים אותי בעבודה, היא תתעצב כמו ילד קטן שחטפו ממנו צעצוע של ספידי מקווין. אני לא יכול לעשות לה את זה, ואני באמת מתגעגע. אבל זה ליל חמישי, וחיסרון של ברמן אחד הופך את המקום לג'ונגל סיטי… אלוהים, יש מצב שאתה מחליט בשבילי??

היא
: אני הולכת הביתה ברגל. בעבר הוא היה מלווה אותי בטלפון על כל צעד שהייתי לוקחת, וכשהייתי רואה אותו הוא היה מביט בי כאילו לא נפגשנו שנים. אין לי מושג כבר מה לחשוב עלינו, כנראה שזה כבר פשוט לא עובד. אני חייבת להודות בעובדות, הוא סטודנט, והוא ברמן, פיתויים לא חסרים לו… אולי הגיע הזמן לדבר על זה…

הוא: אין לי מושג מה עושים. היא יפיפייה, והיא ממלצרת. וממילא בעבודה כמו שלה הילת פלרטוטים מרחפת מעליה בלי סוף, ואולי היא באמת צריכה אותי כמו שכרישים בים צריכים רולר-בליידס. אלוהים, סיכמנו שאתה מחליט. לא??

היא: אני מקיפה את הבניין בפעם העשירית. פשוט לא בא לי להיכנס לדירה…אני מתיישבת על הספסל השכונתי, ורואה את האור בוקע מהסדקים בחלון שלנו…הוא בבית? אני נכנסת. הוא באמת ישן כבר, והוא בחדר. אני לא יכולה להאשים אותו אחרי ששקעתי במחשבות מסבכות 45 דק' יותר מדי. ובכל זאת, נגד כל הציפיות, על שולחן הכתיבה מחכה לי שוקולד מקס ברנר עם נוגט דבש ושברי פקאן סיני (כמו שאני הכי אוהבת). הוא יוצא מחדר השינה, מתבונן בי כמו ילד תמים ומתוק, ומפעיל את המערכת עם השיר שלנו… יותר מזה כבר לא יכולתי לבקש…

הוא
: אלוהים, תודה! באמת יצאת אחלה…

נכתב על ידי אביאל בוקובזה

 

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

על כתבת אורח

Scroll To Top