/ גמל הקמפוס / החיים על פי גדי

החיים על פי גדי

יום שלישי, 19.3.13, ערב קריר שבין חורף לאביב. ממתין למופע סטנד-אפ של גדי וילצ'רסקי בדשא של הפקולטה למדעי הבריאות והרפואה באוניברסיטת בן-גוריון. לפתע, מישהו מהקהל ניגש לגדי ומעביר לו ג'וינט.

כולם מופתעים, כולל גדי, וצוחקים במבוכה קלה. לאחר מספר דקות, כמה מאבטחים לוקחים את הסטודנט ומתשאלים אותו בצד. הקהל ער לזה, ותשומת הלב עוברת בהדרגה מגדי אל המאבטחים. עכשיו זה כבר לא ממש מצחיק. גדי נראה חסר אונים: "חבר'ה, אולי יש אפשרות לעשות את זה אחר כך?", הוא שואל במבוכה. לאחר כמה שניות חוזר הסטודנט למקומו וההופעה נמשכת, כאילו כלום לא קרה.

fלאחר ההופעה מתבררים הפרטים. הסטודנט העביר סיגריה עם "דראם" (טבק) ולא יותר מזה, סתם ניסה להצחיק. אבל כשאנחנו מתיישבים לראיון, גדי מסרב להירגע: "זה בטוח באשמתי", הוא אומר לי, "זה חלק מהמציאות האבסורדית שבה אנחנו חיים, שהדבר הזה לא חוקי. כל כך התרגלנו לזה שאלכוהול חוקי. איך? איך? איך אלכוהול חוקי וזה לא?!".

מקרה זה ממחיש אולי בצורה הטובה ביותר מיהו גדי וילצ'רסקי. מצד אחד סטנדאפיסט חסר תקנה ומשולל רסן, צוחק על כל העולם, מתפרע, מדבר על סמים קשים כאילו היו לא יותר מבמבה. ומן הצד השני אדם, שמפגין רגישות למתרחש סביבו ומדבר על נושאים חברתיים ופוליטיים שמפריעים לו ברצינות תהומית. לפני מספר שנים הוא היה עוד סטנדאפיסט אנונימי בשם עידן מור, אבל מרגע שהוא חבש פאה לראשו, תפס מגאפון ויצא לרחובות הפך עידן מור לגדי וילצ'רסקי. הרבה דברים גרמו לגדי לצאת ולצעוק, אבל השיא היה במחאה החברתית בקיץ 2011. הוא נתפס כאחד ממנהיגי המחאה בחיפה ואפילו נעצר בשל כך. היום הוא כבר מנהל דף פייסבוק עם מעל 50,000 חברים ונחשב לאחד הסטנדאפיסטים המובילים בארץ.

איך אפשר לסכם את המחאה החברתית? היא הצליחה לדעתך?

"אני חושב שמדברים עליה במונחים לא פיירים. של 'זה הצליח, זה לא הצליח'. זאת התרבות המפגרת שלנו של 'קרה משהו, אני רוצה לראות תוצאות'. המחאה קודם כל עשתה שינוי תודעתי מאוד חשוב בראש של אנשים, שהבינו שבאמת אפשר לשנות… הבעיה היא שאנחנו ישראלים וכמו ישראלים לא לקחנו את המחאה הזאת צעד אחד קדימה כמו שהיינו אמורים לעשות".

וילצ'רסקי מדבר על מחאה "הארד-קור", כזו בה אנשים מקריבים "מעצמם ואת עצמם" למען המטרה, "הולכים כמו פעם עם לפידים ורוצים תשובות". לדעתו, מחאה כזו אינה רחוקה. גם הפיכת ניידות משטרה ופריצה לבניינים ממשלתיים אינם תרחישים מופרכים בעיניו בשם ההקרבה העצמית.

באוניברסיטה שלנו הוא מרגיש בבית. בעבר הוא צחק בדף הפייסבוק שלו על סטודנטים שלומדים כאן וטען שרבים מהם עושים את זה רק כדי להתרחק מההורים ולעשן סמים. "בתאכלס זה הקהל שאני מרגיש שאני מדבר אליו, סטודנטים. כשאתה סטנדאפיסט בארץ אתה עובר הזיות. אתה מופיע לקופים ולאנשים שלא רוצים בכלל לשמוע אותך, שזה הכי מוזר. ותמיד כשאני מופיע באוניברסיטאות ובמכללות זה רק כיף." הוא עצמו, אגב, עשה תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת חיפה. "אין הרבה דברים שאני מתחרט עליהם חוץ מזה שלא למדתי כאן", הוא אומר לי.

יש לך טיפים לסטודנטים, איך להעביר את תקופת הלימודים בצורה אפקטיבית?

"אני דוגמא מאוד רעה כי דווקא בתקופת המבחנים שלי הייתי מעשן הכי הרבה. הייתי לומד כמו משוגע, דוחף את החומר לראש ובסוף היום מעשן ת'תחת כי זה היה מרגיע אותי", הוא מסביר בעדינות האופיינית לו, "שייקחו את החיים בסבבה… אנשים מתרגזים, מתעצבנים, כועסים אחד על השני. תנשמו קצת, תנו לאנשים לחיות, תכבדו אנשים… אנשים לא נושמים במדינה הזאת".

יש לך ביקורת כלפיי הסטנד-אפ בישראל?

"הסטנד-אפ בארץ מפגר המון מאחורי סטנד-אפ בעולם, אבל אנשים רוצים לחיות מהתחום. אני מדבר על סמים, סקס, סמים קשים, מסיבות טבע ועל זה שאני 'נדלק', איזה סטנדאפיסט בארץ יכול להרשות לעצמו דבר כזה? סטנדאפיסטים יודעים שבשביל להתפרנס אתה צריך להופיע בוועדי עובדים, צבא, בתי ספר. ואתה חייב להתפשר ולעשות סטנד-אפ "לכל המשפחה" כדי להיכנס ל"צחוק מעבודה". אני לא עומד בזה, אני הולך עם מה שאני עושה ואם זה מצליח אז סבבה ואם יהיה לי קהל קטן אז גם סבבה". וילצ'רסקי מאחל לעצמו שלא יהפוך להיות כמו כולם, או לפחות מקווה לכך. הוא רוצה להמשיך לעשות את האמנות שלו, כפי שהיא, ללא התחנפויות – "למה שאלך בתלם אם אני לא בתלם?".

אם תיכנסו לדף הפייסבוק שלו, תגלו שהנושא החם של גדי הוא הטיול הגדול אליו הוא מתכונן: "קניתי כרטיס כיוון אחד להודו, ואני באמת לא יודע מה יהיה. הטיול באמת עושה את האפקט שלו. ברגע שאני נותן לחיים ולעולם להוביל אותי אז תמיד קורים לי דברים טובים. יש לי בראש מטרות – להביא מופע חדש ולכתוב ספר שאני רוצה להוציא. כמה זמן שזה ייקח זה ייקח".

כל השנה אתה מחופש לגדי, למה התחפשת בפורים?

"פורים בשבילי זה שוֹק. מאוד מוזר לי בפורים. פתאום כולם חיים כמו שאני חי, וזה מבלבל אותי. גם קצת כואב לי יותר על בני אדם, כי אני רואה בפורים איזושהי שמחה של עבדים, שכאילו כל השנה הם בבאסה ובגלל זה הם מתפוצצים בפורים. זה נורא מוזר לי, כי אני ככה כל השנה".

מה אתה רוצה לאחל לעם ישראל ולסטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון לקראת פסח, חג החירות?

הוא חושב לרגע, אבל נראה שחיכה לשאלה הזאת כבר זמן רב. "שיתנו אחד לשני לחיות, שיחבקו אחד את השני, שייקחו פחות ברצינות, שישחררו לחץ. אנשים פה כל כך לחוצים ויש פה כל כך הרבה שנאת חינם אחד לשני. אתה יודע", הוא פונה אליי וניכר שהנושא באמת מכאיב לו, "מאז שדף הפייסבוק שלי נהיה המוני התחלתי לקבל אינדיקציה לעם, ואתה אומר לעצמך 'כמה אנשים רעים יש במדינה?'. פעם היה טוקבקים וזה היה אנונימי אז אנשים הרשו לעצמם. היום, אתה רואה שאנשים עם הפייסבוק שלהם ועם הפנים שלהם עדיין לא מתביישים". הוא מספר על איוּמים שהוא מקבל לפייסבוק, קללות – 'נתפוס אותך ברחוב, נרצח אותך'. לטענתו של גדי, אנשים מרשים לעצמם להוציא הרבה שנאה ורוע, במקום לתת לסובבים אותם לחיות את חייהם בשלווה.

זה בטח לא עוזר שאתה עושה סטנד-אפ על אלוהים

"כל האלה עם הפייסבוק בעברית, בוא נקרא לילד בשמו", הוא חוזר להתלוצץ.

השיחה עם גדי אמנם לא לימדה אותי משהו חדש שלא ידעתי על החיים. למרות זאת, זה מדהים לראות עד כמה אדם מחופש יכול להיות אמיתי וכן. ואולי בעצם, אנחנו אלו שמחופשים?

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

על עדי כהן

עדי כהן
עדי כותב בעיתון "הבאר" מאז פברואר 2013. סטודנט בשנה ב' לכלכלה, פוליטיקה וממשל ומדיניות ציבורית וצוער בתכנית 'עתידים לשלטון המקומי'. פותח קבוצות סדרתי בפייסבוק, אוהד מכבי חיפה, חבר מפלגת העבודה, בן הזוג של אדוה ואבא של בוז'י הכלב. בעל סגנון כתיבה סרקסטי, נוקב ונשכני, בעל נטייה להתשה עצמית.
Scroll To Top