/ אתנחתא / החתונה של החבר הכי טוב שלי

החתונה של החבר הכי טוב שלי

חתונה של החבר הכי טוב, לא דבר של מה בכך. קבענו כל החבר'ה לשתות עד כלות. אני מוצא את עצמי מרים כוסית עם כל חבר שמגיע, כוסית של שמחה ואושר, אושר של אחר שהוא גם אושר שלי.

אחרי כמה כוסות יותר מדי, קוראים לי ללכת לחתום על הכתובה אצל הרב, כמובן שהכל נראה קצת יותר משעשע. אנחנו (גם החתן המסכן צריך לחתום) יושבים אצל הרב, יש אווירה טובה והכל נינוח.
בחופה אני עומד ליד הזוג ועוברים לי המון דברים בראש (90% אלכוהול, 10% מחשבות), אני שמח בשבילו, אני עצוב בשבילי. הטבעת הזו שהוא ישים לזוגתו על היד תפער תהום ענקית בין שנינו, הדברים לא יחזרו להיות כשהיו, שמחה מהולה בעצב.

עברו כמה שנים מאז, הספקתי להשתתף בעוד חתונות של חברים ואפילו בכמה בריתות של הבנים שלהם. בכל חתונה אותו ריטואל, שמחה, עצב, אלכוהול, מרשם בדוק. בכדי להוציא את הראש מהחתונה אני מדמיין את כל החתונות מאהבה קולומביאנית, מנסה לדחוף את השמחה קצת למעלה.

בכל פעם שישבנו כל החבר'ה, היה מרשם קבוע. הבנות הנשואות מתחילות בניתוח של מי הבא שיתחתן, או למה ההוא כבר צריך להתחתן, ואני שהקשר הכי ארוך בחיי נמשך כחודשיים (באמת שניסיתי, אבל אף פעם לא הצלחתי לקשור את עצמי לבן אדם אחר), התחלתי להרגיש כמו הומלס שיושב עם חבורת אנשים שמתפארים בשיפוץ הבית שעשו לאחרונה. התחלתי לחשוב שאולי הדבר נובע מחוסר ביטחון של הזוגות הנשואים, אנשים שהתחתנו מוקדם ובעצם ויתרו לעצמם על הרבה אפשרויות של חופש, כי לך תטוס לנפאל עם ילד ומשכנתא.

צילום: Eduardo Deboni

אנשים כבר לא בטוחים במה שהם עשו, ולדעתם הדרך הכי טובה להתמודד עם זה היא "להפיל" עוד אנשים בפח הנישואין. צרת רבים נחמת טיפשים. ואני עדיין רחוק מהעניין, כותב מילים על נישואין אחרי לילה של הוללות עם עוד בחורה שכנראה לא ארד על ברכיי עבורה ואציע לה את ליבי.

לפני מספר חודשים בערב נוסף של רווקות קיבלתי שיחה ב-2 בבוקר מחבר טוב, כזה שבד"כ לא מתקשר בשעות האלו. ביקשתי סליחה מהבחורה שאיתי, שהייתה עסוקה ביישובו של עולם ועניתי לטלפון, החבר בישר לי שנולד לו ילד בשעה טובה, ואני מסתכל על הטלפון, אני מסתכל על עצמי, תהום.

יצאתי מאז עם הרבה בנות, הגעתי עם ראש פתוח כל פעם, או לפחות ככה אני חושב, לנסות להכיר את הבחורה שאיתי, לנסות להתחבר אליה (נפשית, למרות שאם זה לא צלח ברחנו תמיד לפיזית), ואולי להיכנס למועדון הזוגות, שהוא תחילת התור למועדון הנשואים. לצערי הדבר עוד לא עלה בחכתי, תמיד מצאתי סיבה לפגם. היא לא מצחיקה אותי, השיחה לא קלחה ועוד אלפי סיבות, כאשר כל בחורה שהרחקתי גרמה לי להרגיש לא בסדר עם עצמי, להרגיש שאולי אני עושה משהו לא נכון, שאולי הביאו לי ספר הוראות מיושן ואני פועל על פיו, ושאר העולם כבר מוריד אפליקציות באייפון של ספר חדש עם כללים חדשים.

אני לא מוכן להיות עוד זוג ברשימה, אני לא מוכן שמכבש הלחצים של החבר'ה יהיה זה שבסוף יכריח אותי לעשות את המעשה האינטימי כל כך של להציע את ליבי לבחורה. אני לא מוכן לרצות עוד זוג נשוי ולחלוק איתם את כאב הנישואין, לא מוכן להתפשר.

כשאני מסתכל אל האופק, אני רואה בית במושב, אני רואה שלושה ילדים שמשחקים עם הכלב בחצר, אני רואה את עצמי עוזר להם בשיעורים, רואה את עצמי מחייך כל רגע כי אני יודע שעשיתי את כל הבחירות הנכונות, עשיתי את הכל בקצב שלי וזה היה הדבר הכי נכון לעשות. ובכל הסיפור רק דבר אחד חסר לי, הפרצוף של הבחורה שלבסוף תכשף אותי ותגרום לי לעשות את הדבר המטורף הזה. לרדת על הברכיים ולהגיש לה את הטבעת הנכספת. אני לא יודע מתי זה יקרה, אבל אני כבר תכננתי את כל השאר.

* נכתב על ידי עמית רייזמן
אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

על כתבת אורח

Scroll To Top