/ אתנחתא / הצד השני של הדלפק

הצד השני של הדלפק

שלום קוראים לי דוד ואני בריסטה, אני תמיד אחייך ואגיד לכם בוקר טוב בתוך חולצה כתומה זרחנית, ואני אכין לכם קפה שחור, נס על בסיס משהו או שוקו חם (אני באמת מעולה בהכנת שוקו). יש לי הרבה עבודה, אבל אל תחשבו שאני לא שם לב אליכם.

אז איך התמונה נראית מהצד שלי? כמו משחק מחשב של הגנה על הטירה. אתם באים כמו נחילים, בהתחלה בודדים של תחילת רמה ואז פתאום מגיע גל עצום שדורש ממני ללהטט 4 כוסות קפה מסוגים שונים ולזכור בדיוק את ההזמנה הספציפית תוך כדי שאני מקשיב להזמנה החמישית מעל הדיבורים של התור כדי להבין מה להכין – כלומר כיף!

באמת שהעבודה הזאת כיפית בפיקים האלו.

אלא שאז מגיעים ״המיוחדים״:

״אני שחור״- האנשים שכנראה לא מודעים לקיום המילה "רוצה" ויוצאים בהצהרה שהם שחורים/ הפוכים/ או שהם נס (רפואי?), אנשי ה"אני" הם חביבים ולא מזיקים אבל כשבחור אומר לי שהוא "הפוך רגיל" באמת קשה לנשוך את הלשון ולא להחזיר: ״כל אחד מיוחד בדרכו, גם אם הוא עייף״.

צילום: איתן קנז

צילום: איתן קנז

ה״סטואים״-
מה בשבילך?
״קפה!״.
איזה?
״חזק!״
אוקי, איזה?
״נס״
אוקי, איזה?
״גדול״
אוקי, איזה?
״על מים״.

עכשיו אני יודע שאתם עייפים (באמת שאני יודע, זה העסק שלי – להתמודד עם עייפים) אבל נסו להבין שאני די טוב בלדעת מה תרצו, אבל לא קורא מחשבות.

ה״בידעבדים״- ״אפשר הפוך?״ (מתחיל להקציף חלב), ״אה אפשר דל?״ (מפסיק להקציף ומתחיל להקציף דל ומוזג) ״אה שיהיה רותח״ (מכניס כוס לסטימר לכמה שניות נוספות), ״אה ובלי קצף״ (מוציא את הקצף מוסיף חלב דל). זה בסדר לרצות את הקפה בדיוק כמו שאתם אוהבים, אבל יעזור אם תגידו לפני כי זה חוסך 10-20 שניות שזה עוד סטודנט שיקבל קפה.

ה״מלווים״- תור עצום מתפתל כמו נחש, עשרות אנשים בתור, סטודנט ממהר רואה את התור ומחליט לוותר מראש ועוד שעה של התעפצויות צפויה לו… הוא לא יודע את מה שאני כבר מכיר- חצי מהם לא רוצים קפה אלא רק לדבר עם החבר בזמן התור ולייעץ לו לגבי כל הנהלים תוך הדגשה של המילה ״מסובסד״. כלום במקום לא מסובסד! האגודה צריכה לפקח שתמיד יהיה משהו במחיר הספציפי אבל זה לא מסובסד על ידי אף אחד!!!

ה״אני כל כך עסוק״- אני יודע שאתם אנשים עסוקים ובהפסקות אתם צריכים להשלים המון אבל למען כל האנשים שאחריכם בתור- רדו מהטלפון! אני מנסה לחייך לסטודנט/ית שאחריך שיזמין, אבל לא נעים לו וגם לי לא נעים בזמן שאתה בשיחה החשובה שלך… די לעכב את התור!

״הלוחשות״- לא ברור למה אבל נשים מסוימות פשוט לא מסוגלות להשמיע קול מעל לחישה- התור ארוך ורועש והן לוחשות פעם אחר פעם, ושני המוכרים צריכים להבין מה לכל הרוחות הן ביקשו. אתן באוניברסיטה- יש לכן קול, תשמיעו אותו.

ה״תן לי"/ "תכין לי"/ "תעשה לי״- בבקשה!!! בבקשה, אני מתחנן, נסו להכניס את המילה ״בבקשה״ למילון שלכם. לא צריך תודה, לא צריך שום גינון אחר של נימוס רק בבקשה. בריסטה שמח מכין קפה יותר טוב, שם יותר קפה שחור, מוודא יותר כמה חלב לשים, מוודא שההקצפה תהיה מושלמת. אני משתדל להיות נחמד ומקצועי לכולם אבל אלו שנחמדים אלי יקבלו מוצר טוב יותר כי פסיכולוגית אני אשמח להשקיע עבורם, כך שאם לא בשבילי, בשבילכם – שננו איתי ״אפשר בבקשה…״

ה״100״- השעה 8:00 בבוקר והם מזמינים נס על מים עם שטר של 100. לי בקופה אין 20 או 50 לרפואה… בקרב העובדים כבר יש מחשבות להכין שקיות של 100 ש״ח בעשרות אגורות כדי לטפל בהם, אך כנראה שזה לא יקרה. נכון קשה לעקוב אחרי האשראי, אבל זה לא בושה לעזור לעובד מסכן שצריך לתת עודף לעוד 5 כמוך שיש להם רק מאיות.

אז נכון שאני לפעמים אגיד לכם שאין לי כוסות רגילות או קפה שחור או בורקס או סויה שנגמרים תמיד מהר מידי אבל תזכרו שאני לצידכם תמיד, רובנו לצידכם כי רובנו אתם- סטודנטים עייפים מאוד. אז שיהיה בוקר נפלא לכולכם גם (ואפילו במיוחד) אם אתם קוראים את זה בצהריים או בלילה.

 נכתב על ידי דוד וולוקיטה

 

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

 

2 comments

  1. כתבה אדירה

    גדול!

  2. דקלה שמריהו

    הרגת אותי מצחוק! דוד איזה כיף שיש לך היכולת לצחוק מזה. זו הדרך לעבוד:)

כתיבת תגובה

Scroll To Top