והדרת

מדינת ישראל השתיתה את התודעה הלאומית שלה על הרצף שבין שואה לתקומה. השבוע אנחנו מרכינים ראש לזכר הנספים ובשבוע הבא נרכין ראש לזכר הנופלים. אבל לא מספיק לכבד את זכרון המתים, צריך גם לשמור על כבוד החיים. לשם כך נרים את ראשינו המורכנים אל עבר המציאות העכשווית במדינה צעירה ששוכחת את זקניה.

זהו רק היבט אחד של הפערים בחברה הישראלית, שעל פי מדדי ה-OECD היא מהמצטיינות שבמדינות המפותחות באי-שיוויון: דו"ח של מרכז אדווה מ-2007 שירטט תמונת מצב על הביטחון הסוציאלי של קשישים בישראל. לפי הדו"ח, העלייה בתוחלת החיים הביאה להארכת תקופת הפרישה, אולם רבים מהעובדים במשק מתקשים להבטיח לעצמם פנסיה ראוייה (אם בכלל) לעת זקנה, וקצבת הזקנה המוענקת מהמדינה נמוכה מהנהוג במדינות המפותחות ואינה מספיקה למילוי הצרכים הבסיסיים. בשורה התחתונה, ישראל מובילה בשיעור הקשישים העניים בקרב המדינות המפותחות. זו סיבה לדאגה גם עבורנו, שבונים על עתיד של שיבה טובה במדינת ישראל. אפשר ללמוד מהנתונים שעדיף להיות צעיר בריא ועשיר מזקן חולה ועני. עוד פחות מכך כדאי להיות זקן חולה ועני שהוא גם ניצול שואה.

fלפי נתוני הקרן לרווחת ניצולי השואה שפורסמו לקראת פסח, מתוך כ-200,000 ניצולי שואה שחיים בישראל, מחציתם מקבלים קצבאות תמיכה לקיומם. רבים מהם מדווחים כי הם סובלים מקור ומחסור במזון. בכל יום הולכים לעולמם כ-35 ניצולי שואה בישראל, משאירים אותנו עם הצורך להסביר יום אחד לדורות הבאים למה אפשרנו לרבים מהם למות בעוני.

אנחנו חיים במדינה צעירה מאוד שעדיין מעצבת לה כיוון בהיסטוריה. ברצף הזה שעוצב לנו בזמן שבין שואה לתקומה, בין צפירות למנגלים, אפשר לעצור ולחשוב איפה אנחנו בתמונה הזו. אם חברה נמדדת ביחסה לחלשים שבתוכה אז בהחלט יש לנו מה לתקן. מה אנחנו יכולים ללמוד מההיסטוריה שלנו?

שהנתונים שלעיל הם לא גזירת שמים אלא מעשה ידי אדם ושבכוחם של בני אדם לשנות את המציאות לטוב ולרע, שיש לנו בחירה גם במצבים הכי מייאשים. ויקטור פראנקל תיעד את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז נאצי בספר "אדם מחפש משמעות" וכך הוא כתב:

"נסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה… אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של עקה נפשית וגופנית. אנחנו שחיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם ישותך, את חרותך הפנימית; שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות".

אם יש אפשרות לחירות כזו בתוך מחנות הריכוז, אז כעם חופשי בארצו יש לנו כל כך הרבה כוח לקבוע את נסיבות חיינו. זה אומר קודם כל לבחור בחירות הפנימית הזו שקוראת לקחת אחריות, כל אחד ואחת, על פרצופה של המדינה. ניצני המחאה החברתית שנרדמו בחורף מתחילים לצמוח שוב ולדרוש חברה טובה יותר כלפי פרטיה, חברה שפרטיה אוהבים אותה מספיק כדי להלחם על דמותה ומאמינים ביכולתה לספק להם חיים ראויים לדורות קדימה ולכל אורכו של מעגל החיים.

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

Scroll To Top