/ אתנחתא / ווינר מסוג אחר

ווינר מסוג אחר

אריק זאבי, לוחם שהתמודד בקרבות הג'ודו כמו אלף אריות פצועים, מעד במערכה של יום חמישי – וסיים את ההזדמנות האולימפית האחרונה. מה עבר לו בראש בשנייה שבה שכב שרוע על המזרן? אלוהים יודע. אבל להגיד שהוא הפסיד? אני לא בעד. 

שעות הצהריים של כמעט סוף השבוע, ומדינת ישראל, בעלת התקוות האולימפיות שהושחתו בזו אחר זו, מכרסמת ציפורניים בציפייה ל-"צ'אנס" הג'ודו האחרון של אריק זאבי. לפעמים, הפערים בין החלומות למציאות גדולים כמו המרחק שבין שביל החלב לגלקסיה אחרת, ואכן, הקרב של זאבי, בניגוד לציפיות, הסתיים אחרי שניות בודדות. כמה רגעים מאוחר יותר זכינו לראות ראיון צובט, מחמיץ לבבות, מכאיב לב אמיתי. הזאב הוותיק שלנו מתפרק מול מצלמות הטלוויזיה, ומבכה בדמעות אלופים.

בעולם האתלטים יש מאות סוגים של "ווינרים" וספורטאים. יש את אלו ברוכי הכישרון שיישארו ראש לשועלים בלבד בגלל חוסר השקעה משווע. למשל, אלו שלוקחים חלק בספורט הלאומי הישראלי, זה עם הכדור הלבן והדשא הירוק למחצה, והם הרי הופכים אלרגיים לשמן חמניות רגע לפי בעיטת העונשין המכריעה, ורצים להצטלם לעיתון המקומי שנייה אחרי שכבשו גול בליגה למקומות עבודה. הם מגיעים לחדרי הכושר ומרימים פלטות משקל שסבתא שלי עליה השלום הייתה מתמודדת איתם בגאווה גדולה יותר, וכשהם מקבלים הצעה מקבוצה עלובה בבלגיה, הם מבינים פתאום מהי המקצוענות הנדרשת להצלחה. בעצם, ליד ההגדרה שלהם לישראלי היפהפה, מתנוססת תמונתה המכוערת של "צילה-גורילה" מחבורת הזבל.  הוועד האולימפי בישראל
להבדיל מאלו, יש ווינרים מלכותיים כמו מייקל ג'ורדן ותיאודור פאפאלוקאס, בעלי ארשת נשיאותית וחוש שישי לכדורסל, ויש גם את לאנס ארמסרונג שבחר להחלים ממחלת הסרטן ולזכות שוב ב-"טור דה פרנס". יש גם כאלו שזוכים במדליית הזהב של המשחקים ה-"פרה אולימפיים" כשהם גידמים או עיוורים או נטולי רגל אחת, ויש אצנים מהירים כמו איילות שלוחות, שמסיימים ריצת 100 מטר בפחות מ-10 שניות. בין אלו ואלו – יש גם את אריק זאבי."ווינר" הוא לא תמיד האדם שעולה על הפודיום או קולע את סל הניצחון. "ווינר" יכול להיות זה שחובש את עצמו במיליון תחבושות ו-"טייפינג", ועולה על המזרן כשליבו מפמפם כחול-לבן לנצח. ווינר הוא אדם שאפשר לקחת ממנו את הניצחון הספציפי, אבל לעולם לא יהיה ניתן לדרוך על ארמונות הגאווה שבנה למדינה שלו. ווינר הוא אדם שממלא חובות נאמנות, שעושה טעויות, שחוטף חול צורב בעיניים אבל סובל את הכאב וממשיך הלאה עד סוף הדרך המקוללת. כזה שמתייסר, שמתייגע, ובין היתר גם זוכה בלא מעט מדליות נוצצות. ווינר כזה הוא האלוף האינסופי האמיתי.

אז אפילו שזה הקרב האולימפי האחרון, ולמרות שטעות פטאלית כמעט גרמה לזרוע להיסדק ולהישבר לשתי חתיכות שוות, אי אפשר שלא להעריץ את האדם שנתן מעצמו למעלה מכל מה שיש לו להציע. קרבות של ספורט מקצרים לך את החיים. תבדקו– ותגלו כמה שברי מאמץ, פריצות דיסק, נקעים בקרסוליים ודימומים וחתכים בפרצוף יכולים להיגרם על ידי קרב ג'ודו אחד של 5 דקות. תבדקו כמה כואבת הנפילה על המזרן כשאתה לא תמיד מצליח לבלום אותה, ותבינו מהי התחושה של להתעלף מחוסר חמצן ולקרוס על המסלול בריצת 10,000 מטר, כי אתה פשוט עקשן שמסרב להיכנע. נסו להבין איך זה מרגיש לשאת כאבי תופת ולדעת לנגוס בשפתיים ולהתקדם, אבל אחר-כך, להתעורר ב-"פאקינג" 2 בלילה כשאתה כמעט דומע מסבל הכישלון.

ואם לא די באלו, הרי שבהתחשב בהשקעה שיש לנו לספורט, הייתי מוכן להישבע שאם אחד המתחרים האולימפיים היה מסתכל על אולמות ההתעמלות שלנו – הוא היה מניח את זרועותיו המכופפות על מותניו – מצביע עלינו כשהוא מתבונן ברצפה – ופורץ בצחוק של העלבונות הכפולים. הוא לא היה מאמין לרגע שספורטאי גדול כמו זאבי למשל, התאמן במקומות עלובים שכאלו. ואחרי הכול, הוא צפצף על כולם, ריסק ורמס את עלי הדפנה, והעלה אותנו למפה רצוצה קצת יותר מפעם אחת.

אז למרות שספורטאי יעדיף שלא להתעורר בבוקר שאחרי ההפסד, הלוואי שהלוחם שלנו יתנחם במידת האהבה הבלתי נגמרת שמוענקת לו. הלוואי שיבין שכשפרדי מרקיורי צרח את “We are the champions”, הוא לא התכוון רק למנצ'סטר יונייטד ולריאל מדריד. שיבין שהוא מודל לחיקוי ולהערצה כנה, ושאנחנו זקוקים לספורטאים כמוהו כמו הצורך הבסיסי בגשם של נובמבר. בהלכת השורה התחתונה, שווה לו לדעת – שגם ווינרים כמוהו – מפסידים לפעמים אחרי 43 שניות.

 

נכתב על ידי אביאל בוקובזה

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

על כתבת אורח

Scroll To Top