/ דעות / ימים של שקט

ימים של שקט

סתימת פיות. זהו המושג המזוהה ביותר עם מאבקי הגופים השמאלניים באוניברסיטה, ובפרט המאבק בסגירת המחלקה לפוליטיקה וממשל. אלא שהשמאל סובל כל-כך מהשתקת דעות, עד שהוא לא חדל מלהשמיע אותן.

עוד בטרם פרצה הסערה הגדולה של המחלקה לפוליטיקה וממשל, נראו מפעם לפעם ברחבי הקמפוס כרזות הקובלות על סתימת פיות והשתקת תאי שמאל הפועלים באוניברסיטה. לטענתם, קולם השפוי נדחק לפינה בידי בריוני הקמפוס. הדבר נכון גם בחברה הכללית- השמאל שב ומזכיר לנו בקולי קולות, שקולו לא נשמע. הוא מפרסם תמונות אנשים שנייר-דבק אוטם להם את השפתיים, זועק שחופש הביטוי הישראלי הוא לא מה שחשבתם, ואם כבר חשבתם- אז גם זו כבר אינה יכולת רלוונטית עבור הראש הישראלי, הנשלט על ידי "משטרת המחשבות".

by Idea go

by Idea go

אלא שאיכשהו, נדמה שכל מה שעולה לסדר היום הציבורי, הוא שמאל. הרבה מאוד שמאל. למען ההגינות, מדי פעם נשמעים גם כמה קולות, או לפחות כחכוחים, מצד ימין של האולם. אבל בראיה כללית, בולטות לאין-שיעור כותרות התקשורת, הבדיחות על חשבון הממשלה (שהן חלק אינטגרלי מכל הרצאה שמכבדת את עצמה), ודעות שמאל המושמעות מעל במת הופעות, על ידי חברי להקות וזמרים. כנראה שמיקרופון זה ה"השתקה" החדשה.

ובחזרה לקמפוס האהוב, באמת, שלנו. גם הוא לא חף מההדהודים מחרישי האוזניים האלו. אין הכוונה לאזעקות צבע אדום, אלא לזעקות השמאל. נדמה שאי-לקיחת חלק בפסטיבל השמאלניות, שקולה כנגד סירוב לחומוס, השלכת בקבוקי פלסטיק לפח הרגיל, או חיבה ליונים. כלומר, לא-פופולרית. זה פשוט לא להבין עניין. לא מתאים פה, נטע זר, עוף מוזר, קח את הקרשים שלך- אתה ממש לא עושה איתנו ל"ג בעומר.

כולנו רוצים להיות מקובלים בחברה- זו הרי כל התורה כולה על רגל אחת. רגל שמאל, כמו שניחשתם. לכן, בהיותנו סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון, כדאי שנזעק כמו כולם על רוע הגזירה של סגירת המחלקה לפו"מ, ועל היותה סמל למציאות העוינת בכללותה- רוב ימני במדינה. ומי שלא מתכוון לתרום את קולו למקהלת השמאל, שישתוק, במטותא.

הלחץ החברתי הזה בולט במיוחד בפקולטה למדעי הרוח והחברה, שמזמנת עיסוק בנושאים אקטואליים ופוליטיים, ומספקת קשיים לסטודנט שאינו בהכרח שמאלני. לאורך התואר, יגלה כי הפך למיעוט בדעותיו, למרות שזכור לו כי בחיים שמחוץ לאוניברסיטה אנשים חושבים כמוהו. אלא שפה, בלתי-אפשרי לאהוד את הממשלה הנוכחית, לגנות ירידה מהארץ, או אפילו להתנגד למחאה החברתית (רחמנא ליצלן), מבלי להיחשב לאומן קיצוני. דעות כאלו גורמות בושה לבעליהן, ונחשבות ביטוי לעיוורון ולחוסר נאורות. לכן, לרוב אין להן מקום בדיונים בכיתה, או בערבי העשרה של המחלקות השונות. שלא לדבר על השתתפות בפעילות "אם תרצו", שבקמפוסים אחרים בארץ נחשב לתא לגיטימי ככל תא אחר ואצלנו, תמיכה בו היא בגדר חטא. וכל זה קורה באותה האוניברסיטה, שהעבירה על סדר היום קריאות נגד ישראל על ידי מרצים שלה! שלוש שנות תואר, במהלכן מפמפמים לנו פו"מיות הלוך ופמפם, גורמות לנו, אט-אט, לשתוק.

נשאלת השאלה, איפה אותו "חופש ביטוי" שחברינו השמאלניים מבקשים לשמר כל כך? כיצד ייתכן שתאי שמאל, מרצים, כותבים בעיתוני האוניברסיטה ודוברים בטקסים בקמפוס, קובלים כולם על סתימת פיותיהם, כשבפועל אלו שמושתקים בברוטליות הם דווקא הקולות מימין? ואיך זה שהדרישה לפלורליזם מחשבתי קיימת רק בכיוון אחד?

שיחות עם סטודנטים לא-שמאלניים לגבי דעתם הפוליטית, מלוות פעמים רבות באמירות חצי-הומוריסטיות נוסח: "רק שלא יעיפו אותי מפה בגלל זה". גם בכתיבת שורות אלו נמנע השימוש במושגים שעשויים להתפרש כקיצוניים, למרות שהם למעשה מושרשים עמוק בערכי החברה הציונית בה אנו חיים. כן, ציונית. כמה רחוק היום שבו גם המילה הזו, שכבר חוטפת מהלומות הסודקות ומחלישות אותה, תיהפך גסה?

השמאל באוניברסיטה מרבה לדבר על כמה שהוא מפחד לדבר. הוא מתחבא מאחורי אמתלות של "גיוון דעות" ו"חופש ביטוי", ובכל פעם שהשטח נקי יוצא ממחבואו, מצמיד לשפתיו אצבע אמיצה ומשמיע: "ששש!". שקט, עכשיו אני מדבר. וכמו שיודע כל ילד מנומס, כשמישהו מדבר- כל האחרים צריכים לשתוק.

 

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

 

כתיבת תגובה

על מיכל אהרוני

כתבה בעיתון "הבאר" מספטמבר 2012, ולמגירה מאז ומתמיד. סיימה לימודיה באוניברסיטת בן גוריון. ילידת חורף אבל בחורה של קיץ, מכורה למסטיקים, ערוץ הכנסת, אנשים חדשים ונסיעות ארוכות בתחבורה ציבורית.
Scroll To Top