/ דעות / כבר לא נשארו פרות לשחוט

כבר לא נשארו פרות לשחוט

ימי הזיכרון ויום העצמאות מייצגים עבורי את ישראל היפה, התמימה, המאוחדת. זו הרחוקה שנות אור ממלחמת השמאל-ימין שמתרחשת כאן ביום-יום. בצער רב אני רואה איך כל שנה מנסים "השוחטים" לשחוט את הפרות הקדושות האחרונות שנשארו לנו בחברה הישראלית.

בתחילת השבוע הקרינו בנגטיב את הסרט "לבנון", המתאר צוות טנק במלחמת לבנון הראשונה. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, ומי שעומד מאחוריו, שמוליק מעוז, כתב את התסריט מתוך חוויותיו האישיות במלחמה, שבה גם לקה בהלם קרב. בסרט מתואר צוות טנק לא מגובש, המורכב ממפקד פחדן והססן ומחיילים שמצבם נע בין בכי למרדנות, ושונה לגמרי מהאתוס הצה"לי של יפי הבלורית והתואר. מצד אחד, חשוב גם שנכיר את הצד הזה של צה"ל – הבלגאן, הלחץ, השעמום והעובדה שדגל ישראל לא מתנופף יום-יום, שעה-שעה מאחורי לוחמינו האמיצים. מצד שני, אין שום צד שני. העיסוק בצה"ל הוא חד צדדי לחלוטין.

qתעשיית הקולנוע מתעסקת בתעמולה והנצחה שיטתית של כל מה שרע בצה"ל. לא כל מה שרע במלחמה – שהיא באמת איומה ונוראה, אלא מה שרע בצה"ל. לא תראו הרבה תיאורי גבורה או תושייה מצד לוחמינו, רק הזנחה פושעת של הממונים ויבבות הבכי של הזוטרים.

שלא תבינו אותי לא נכון – גם הצד הזה קיים. בשירותי הצבאי ראיתי כמה וכמה מפקדי טנקים עלובים שלא היו מסוגלים לפקד, חיילים מרדנים או בכיינים והמון כאוס צבאי. אבל זה כלל אולי עשרה אחוז מהחומר האנושי של צה"ל, מההוויה של הלוחמים ומהאתוס הזה, שכבר לא קיים בקולנוע, אבל מאוד קיים בסדיר ובמילואים.

ואנחנו צופים ונהנים מכל רגע. מתמוגגים מהתרגשות כשחיילינו בוכים, נשברים אל מול המצלמות כאילו לא היה זה רגע אינטימי של לוחמים שאיבדו חבר, אלא מסר לאומה כולה – חיילינו הרגישים, שלעיתים קרובות מדי קוראים להם "ילדים" ולא "לוחמים", אינם עוד אמיצים ויפי בלורית, אלא בעיקר יפי נפש. הייצוג שמנסה הקולנוע להעביר, כל-כך לא הוגן כלפי אותם לוחמים, שמישהו צילם אותם והפך אותם לסמל מבלי שבחרו בכך, ושספק אם הם מתחברים אליו.

האם לא נותרה עוד גבורה אצילית בצה"ל? האם לא נותרו לוחמים שהם גם מוסריים וגם גיבורים? אם נשפוט על פי הסרטים הזוכים בפסטיבלים השונים ("ואלס עם באשיר", "לבנון") נראה שלא. בסרטים אלו או שאנחנו יורים יותר מדי, או שאנחנו פחדנים ושאננים, וגם אם לפן הזה של הצבא כן מגיע ייצוג, היום הוא כבר השתלט לגמרי על המרקע, ויותר משזה לא הוגן, זה כבר לא כל כך מעניין. לכן, זה כבר לא כל כך מרגש כשסרט ישראלי על חיילים בוכים זוכה בפסטיבלים, ויש לי הרגשה שגם אם אני אביים סרט עם כמה חברים במדי ב' שיבכו קצת, יש לי סיכוי סביר לקבל איזה "דוב זהב" בברלין.

מה כל כך נעים בלשחוט את כל הפרות הקדושות? מה כל כך מענג בעובדה שבקרוב לא יישאר שום דבר שמאחד אותנו, אלא רק פלגים-פלגים מפוררים של דעות פוליטיות והמון תסכול ושנאה לדעות האחרות? גם פלורליזם מוחלט, כמו זה שאנחנו צועדים אליו, הוא לא דבר טוב. וכעם שכל תולדותיו שזורים בפלגנות ושנאת חינם, הגיע הזמן שנוריד קצת את הרגל מהגז וניתן גם למעט הפרות הקדושות שעוד חיות פה, להמשיך לתת לנו קצת חלב.

 

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

Scroll To Top