/ גמל הקמפוס / ממעריצה נלהבת לממורמרת דיכאונית

ממעריצה נלהבת לממורמרת דיכאונית

חשוב לי לומר זאת מראש- גם אני לא השגתי כרטיסים לאסף אבידן. גם אני הגעתי עשרים דקות לפני הזמן, חיכיתי בתור ונחלתי אכזבה גדולה. גם הספסרות שניסיתי לנהל באלגנטיות בדשא של 72 עלתה בתוהו. אני להופעה הזאת לא אגיע. זה יכול היה להיות סוף העולם בשבילי, אם הייתי חווה את החוויה הקשה הזאת לפני חודש, אבל התקרית האחרונה שלי עם מר אסף אבידן, הוכיחה לי שאולי עוד מפגש עם היוצר האהוב עליי בישראל, זה לא רעיון כזה טוב.

הרומן שלי עם המוזיקה של אסף אבידן התחיל יחסית מאוחר, רק לפני כשלוש שנים, כשהוא עוד הסתובב עם המוג'וז, נתקלתי בכמה שירים שלו ברשת. אחרי שהתדהמה עברה, כשכמו כולם גיליתי שמי ששר מולי הוא בעצם גבר (ילד) ירושלמי, שאוהב ללבוש סקיני ולא איזו אישה שחורה ועגלגלה ממעבר לאטלנטיק, התמסרתי לחלוטין.

fאבידן הוא ממש סיפור סינדרלה קלאסי; כאמור, ירושלמי, שלאחר שברון לב התחיל לכתוב ולהלחין שירים בעיקר לעצמו. תמר אייזנמן (כמו שהוא יטרח לספר לכם בהופעה) שמעה אותו, עפה עליו והחלה לעזור לו להפיק אלבום, שאותו הם הוציאו עצמאית. אבידן החל לשיר ולנגן על גיטרה ומפוחית בבארים שונים, ולאט לאט אסף קבוצה של מעריצים מאוד מפרגנים. ואז זה קרה גם לו, מוזיקאים שונים הצטרפו לכדי "המוג'וז" וכמובן הצ'לנית הדס קליינמן הנפלאה התחילה לעשות לנו נעים באוזן. הכניסו את כל המרכיבים לתוך אולפן הקלטות ב-2007, ומה שיצא זה הדיסק המהולל "The Reckoning", שלמרות שלא היה חתום אצל שום חברת תקליטים גדולה, מכר 20,000 עותקים והפך לאלבום זהב.

כדי שיפסיקו לשאול אותו למה הוא שר רק באנגלית אסף נעלם מפה לתקופה והלך להטריף את אירופה. עכשיו הוא שוב איתנו, ההופעות שלו בארץ הן תמיד סולד אאוט, ותמיד תוך כמה שעות. נכון, אסף אבידן עשה בכמה שנים מה שמוזיקאים לא עושים כל החיים, ונכון המוזיקה שלו עשתה לי את מה ששמעתי שמוזיקה אמורה לעשות לאנשים, ונכון שההשוואה בינו ובין ג'ניס ג'ופלין, לפעמים עושה חסד לג'ופלין, אבל אין מה לעשות, אני איתו סיימתי.

ההופעה האחרונה של אסף אבידן שברה אותי. עד אז הייתי מוכנה לסבול את השחצנות הקלה, שנלוותה אליו כל פעם שעלה לבמה; כשרצה לומר שאין אף אחד בארץ שמגיע לטונים האלו, פירגנתי. לא רצה לשיר שירים ישנים בטענה ש"זה כמו להזכיר לשחקן קולנוע סרטי פורנו", בסדר. מחליט שלא אכפת לו שהאנשים הנחמדים בקהל יצאו בערב גשום וחורפי, קנו כרטיסים במחיר מלא, הזמינו אוכל מהמטבח המשעמם של ה"זאפה" ולמרות זאת הוא לא רוצה לנגן את הלהיטים שלו, קיבלתי. שלא ינגן לנו שירים כמו "Ghost before the wall", "Maybe you are", ו"Weak", הרי מי אנחנו בכלל? לא רוצה? לא צריך. אנחנו הרי עבדים לרגליו, כל צליל שיפיק לנו על הבמה יתקבל בזרועות פתוחות, זה ברור וזה בסדר.

ספגנו את זה מבוב דילן, ונספוג את זה גם ממנו. אנחנו רק רוצים להיות בחברתו, תחת אותה קורת גג, לשמוע את כל מה שיש לו לספר על עצמו בגוף שלישי. קיבלתי הכל בהבנה, עד שהוא החליט עשר דקות לפני סוף ההופעה לשחק איתנו משחק, הוא: "איזה שירים אתם רוצים לשמוע?" אנחנו: "הלהיט הזה", "הלהיט ההוא", "אולי הלהיט השלישי". הוא: "בוא נעשה את זה יותר מסודר". אז שילבנו ידיים ועשינו את זה יותר מסודר. אבל וואלה לא התחשק לו, הוא נהנה מהמשחק, כי זה תמיד כיף לשמוע את השמות של היצירות שלך (כמעט כיף כמו לשמוע את השם שלך), הוא בחר לא לשיר שיר אחד ממה שהקהל צעק לכיוונו. אף לא אחד. שילך קיבינימט.

אמנם הפיתוי של לראות אותו שוב על במת הזוננפלד במחיר כל כך אטרקטיבי שווה את המרמור של אחרי ההופעה, אבל זהו. עד כאן. אני אמשיך ליהנות מהשירה, מהדיסקים ומיו-טיוב, אבל לבינתיים אני, כמו המוג'וז, עושה איתו ברוגז.

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

Scroll To Top