/ אתנחתא / עיר הרפאים

עיר הרפאים

אף סטודנט לא שמח לקום ביום שישי בשעה 07:30 בבוקר, ותהיה הסיבה אשר תהיה. באותו יום שישי, גם לי בהחלט לא היה קל לגרד את עצמי החוצה מהמיטה. אבל ליום הזה חיכיתי לא מעט זמן, לסיור בחברון.

חברון היא כיום אולי הגזרה השקטה ביותר באיו"ש. איך זה יכול להיות? לאחר האינתיפאדה השנייה, ומאז מבצע "חומת מגן", צה"ל נוקט במדיניות "סטריליזציה" – כלומר, הפרדה רחבה ככל הניתן בין המתנחלים (כ-850 במספר) באזור H2 לבין הפלסטינים בעיר (כ-163,000 תושבים). צה"ל טוען שרק 3% משטח העיר אסור למעבר אוכלוסייה פלסטינית, אבל בפועל מרכז העיר משותק ומחסומים פרוסים לאורך הציר הראשי. כך נראה יום בחברון.

הסיור, שיצא מטעם ארגון "שוברים שתיקה", התחיל ביישוב קריית ארבע. קוטג'ים ובתים פרטיים מפארים את העיר. העיניים רואות עיר כמו שוהם, הראש מנסה להזכיר שאתה נמצא בשטחים.

ממשיכים דרומה ועוברים סמוך ל"ציר המתפללים", שם נהרגו בפיגוע בשנת 2002 תריסר ישראלים, ומגיעים לקבר ברוך גולדשטיין.

שיש גדול ומתוחזק היטב מפאר את הקבר. הכיתוב "נרצח על קידוש השם" הוסר בעקבות חוק  איסור הקמת מצבות זכרון לזכר מבצעי מעשי טרור, שהוצע על ידי ח"כ רן כהן ממרצ. מתחיל לרדת גשם. אנחנו מתחילים לרוץ בחזרה לאוטובוס.

By Yoni Lerner

 

המדריכה מצביעה על נקודה אי שם מערבית אלינו. שם, היא אומרת, הוקם ופורק אותו בית כנסת 34 פעמים עקב צווי הריסה. ממשיכים לנסוע, עוברים מחסום ומגיעים לרחוב באב אל-ח'אן, סמוך לכניסה למערת המכפלה. יום שישי בצהריים, והרחוב שומם לחלוטין. מלבד חנות יהודית לתשמישי קדושה ומזכרות ושתי חנויות פלסטיניות קטנות, כל שאר החנויות שהיו שם פעם נסגרו, בין אם בהוראת צה"ל ובין אם ביוזמת בעליהן. 'יום שישי בצהריים, המתנחלים בטח מתכוננים לכניסת שבת והפלסטינים מתפללים', אתה אומר לעצמך. אבל מסתבר שזוהי השגרה.

יורדים מהאוטובוס. חיילים של גבעתי ושוטרים נמצאים סמוך לכניסה למערת המכפלה. במרחק כמה צעדים משם, בשכונת אברהם אבינו, נרצחה בשנת 2001 בפיגוע ירי הפעוטה שלהבת פס מירי צלף פלסטיני.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של עיתון 'הבאר' ותישארו מעודכנים

ממשיכים לעבר רחוב השוהדא, הרחוב הראשי של חברון, ובינתיים עוברים עוד מחסום וגם השמש מגיחה מבעד לעננים. שם כבר אין פלסטינים, רק חיילים ורכבים של מתנחלים. דלתות הכניסה לבניינים חסומות. בבניינים הללו מתגוררים פלסטינים, ולרובם אסור לצאת אל הרחוב. חלונות הבתים מכוסים ב"כלובים", רשתות ברזל שנועדו להגן על הבית ויושביו מפני אבנים וחפצים אחרים שעלולים להשליך עליו. על גגות הבתים חביות גדולות לאגירת מים, שכן אין אספקה סדירה.

צועדים במעלה הרחוב. על אחד הקירות מודבק סטיקר עם כיתוב בעברית וערבית: "אל תעז אפילו לחשוב על יהודייה!".

מגיעים לבית הדסה, מבנה מגורים שבעבר שימש כבית חולים. משם מותרת תנועת הולכי רגל לפלסטינים. קל מאוד להרגיש זאת, כי ברגע שהגענו לשם נדבקו אלינו שני טיפוסים שניסו למכור לנו ארנקים סרוגים בעבודת יד וצמידים, ביניהם עם דגלי פלסטין. מאותו רגע, הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהסיור עד המחסום שלפני השכונה תל-רומיידה, שם עצרו בעדם החיילים.

בדרך לתל-רומיידה, חולף על פנינו ברוך מרזל. שביל צר מפריד בין הבתים בשני צידי הרחוב הראשי של שכונת תל-רומיידה. מצד שמאל בית מתוחזק היטב, אפשר להבחין בגינה יפה וצעצועים שמתגלים בחצר. מצד ימין מעלה מדרגות שסגור על-ידי כלוב מברזל. זה הבית מהסרטון הידוע לשמצה שהופץ ב-YouTube, שבו נראית מתנחלת מקללת את יושבת הבית ויורקת עליה. מסתבר שהמשפחה שגרה שם הצילה במהלך מאורעות תרפ"ט עשרות יהודים, שכנים שלהם.

התחנה האחרונה של הסיור הייתה גן ילדים שבדיוק היה בעיצומו של שיפוץ. החומה סביב שטח הגן נצבעה בצבע ירוק-בית-חולים. מסתבר שזה גן הילדים הפלסטיני היחיד בשטח H2 שהילדים יכולים להגיע אליו מבלי לעבור מחסום, ושהצביעה שלו לא נעשתה במקרה, אלא לאחר שמתנחלים ריססו כתובת "מוות לערבים" על אחד הקירות שלו.

מטעם "שוברים שתיקה"

התיישבנו ברחבת כורכר בסמוך למבנה, ותושב המקום, בחור בשנות ה-30 לחייו בשם עיסא, הגיע לשוחח איתנו. כשנשאל מדוע הם, הפלסטינים, לא מחנכים את ילדיהם להתנגד לשימוש באלימות, הוא כמעט יצא מדעתו. הוא הסביר שהמציאות בחברון בלתי אפשרית; חיילים מתאמנים בתוך הבית שלו, שני ילדים פלסטינים בני 9 ו-11 נעצרו אתמול והוא נאלץ ללכת ולשחרר אותם, קולות פיצוץ וירי נשמעים בתדירות גבוהה, אין אספקת שירותים בסיסית והמחסומים בלתי-נסבלים. הוא סיפר שהמתנחלים מתנכלים אליו כדרך קבע ומגיעים אליו הביתה להטריד אותו, אפילו בשבת, והחיילים בוחרים לעצור דווקא אותו. "אני לעולם לא אתמוך באלימות", הוא הדגיש, "אבל המציאות פה בלתי אפשרית".

בניגוד לתמונה שמנסים לפעמים לצייר לנו, סיפור של שני עמים שיש ביניהם מלחמה קיומית, בסיור בחברון נתגלה בפניי סיפור של אנשים, בני אדם. תושבים שמנסים לנהל אורח חיים נורמאלי במציאות לא נורמאלית. הסטריליזציה בחברון היא הפתרון הקל עבור צה"ל, מדיניות שנמשכת כבר יותר מ-10 שנים. צה"ל לא אשם, הוא צריך לדאוג שיהיה שקט בגזרה. אנחנו, האזרחים בישראל, אשמים בכך שקבלת ההחלטות של הממשלה שבחרנו גרמה לכך שילדים צריכים לגדול בבתים עם רשתות מברזל, כמו חיות בספארי. ישראל נמצאת כיום בעמדת כוח אדירה, בואו נשתמש בכוח הזה על מנת לייצר רמת חיים סבירה לשכנים שלנו, כי זאת המחויבות הבסיסית שלנו בתור בני אדם.

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר

כתיבת תגובה

על עדי כהן

עדי כהן
עדי כותב בעיתון "הבאר" מאז פברואר 2013. סטודנט בשנה ב' לכלכלה, פוליטיקה וממשל ומדיניות ציבורית וצוער בתכנית 'עתידים לשלטון המקומי'. פותח קבוצות סדרתי בפייסבוק, אוהד מכבי חיפה, חבר מפלגת העבודה, בן הזוג של אדוה ואבא של בוז'י הכלב. בעל סגנון כתיבה סרקסטי, נוקב ונשכני, בעל נטייה להתשה עצמית.
Scroll To Top