/ דעות / על גאווה ודעה קדומה

על גאווה ודעה קדומה

שבוע הגאווה שנערך בשבוע שעבר באוניברסיטה, ושבוע הגאווה הישראלי, לצד מצעדי הגאווה בארץ, העלו אצלי את השאלה האם אנחנו באמת חיים במדינה שמקבלת את כל הנטיות המיניות?

U.S. Embassy Tel Aviv

U.S. Embassy Tel Aviv

במאמר מצוין שפורסם במהלך שבוע הגאווה בעיתון "הארץ", עשה חגי גרוס שימוש במושג "הומופוביה ליברלית". הומופוביה ליברלית, לפי גרוס, היא הומופוביה שמוסווית בליברליזם, ומתבטאת באמירות כמו "מיניות היא דבר פרטי! למה שיהיה לי אכפת עם מי אתה שוכב". הסיבה לכך שאמירה כזאת היא עדיין הומופובית היא בגלל שבפועל מדובר בניסיון להוציא את הנטייה המינית החריגה מתוך המרחב הציבורי – שכן נטייה מינית היא אחד הדברים הכי פחות פרטיים בחיינו.

אנחנו כחברה וכפרטים מתעסקים כל הזמן בסקס, מדברים עליו, מחזיקים ידיים ברחוב, מתנשקים בכל מקום ומתחתנים (אלו מאיתנו שיכולים, כמובן). כשכל הדברים האלו נעשים בידי סטרייטים, זה נתפס כדבר טבעי, לגיטימי. לעומת זאת כשזוג להט"בי (לסביות, הומואים, טרנסקסואלים, ביסקואלים) עושה בדיוק את אותם הדברים, במקומות רבים זה עדיין נתפס כהחצנה של המיניות וכפרובוקציה מיותרת.

 עשו לייק לעמוד הפייסבוק של עיתון 'הבאר' ותישארו מעודכנים 

בפועל, עדיין קיימת בחברה רק זהות מינית אחת – סטרייטית, שהיא באמת לגיטימית, עד כדי כך שאנחנו לא מחשיבים את הפומביות שלה כפומבית. מהסיבה הזאת מצעדי גאווה רבים (לא כולם) מנסים להיות "פרובוקטיביים" בכוח – הם מנסים להבליט את המימד הפומבי של העדפה מינית שונה, ויוצרים החצנה של הפומביות הזאת כנגד הנטייה ההפוכה להכחיש אותה.

אך ההומופוביה הליברלית נמשכת לתחומים נוספים בחיינו. למשל בניסיון לייצר "הומו- מחמד" סטרייט-פרנדלי כמו אסי עזר, שכלפי חוץ משדר קבלה וסובלנות של החברה, אבל בפועל משמר את התפיסה ש"הומו טוב" זה הומו-סטרייט, גברי יחסית, שמדכא את מרבית המאפיינים הנשיים ו"המוגזמים" שלו, עד לרמה בה הוא מוכן לשתף פעולה עם פרסומות לחברת רהיטים שבהן משפחה נורמטיבית היא רק משפחה סטרייטית. אם תנסו לחשוב מתי לאחרונה ראיתם "אוחצ'ה" מוקצנת המיוצגת באופן חיובי בטלוויזיה (קריקטורות ה"אוחצ'ות" בארץ נהדרת הן לא דוגמה), כנראה שלא תצליחו להיזכר. וכנראה שהסיבה לכך היא ההומופוביה הליברלית.

וזה לא נגמר כאן. רק לאחרונה, כאשר פוענח מקרה הרצח בבר-נוער, התעקשה התקשורת להשתמש במונח "בכיר בקהילה", עבור אותו אדם שנחשד בהטרדה מינית. תואר כזה הוא נטול תוכן אמיתי, כי הרי לא מדובר בקהילה הבנויה כמקשה אחת שבה "בכירים" מנהלים ומקבלים החלטות עבור ה"זוטרים", אלא כאוסף של אנשים פרטיים, לא מאוגדים, שלא מחויבים לפעול יחד ואין להם מנהיג ברור, בדיוק כמו "קהילת הסטרייטים".

מעבר לכך, השימוש בתואר כמו "בכיר בקהילה" מייצר אצל הציבור רושם שכל הקהילה היא כזאת. מדובר בדפוס הכללה שנפוץ בקרב קבוצות מיעוט באופן כללי. כך למשל כששומעים על חרדי שעשה משהו לא בסדר, לחברה יש נטייה להכליל ש"כל החרדים הם כאלו" ולהצדיק לעצמה את הסטריאוטיפים שדרכם אנחנו תופסים אותם, וכך, בסופו של דבר את השנאה כלפיהם. כשמדובר בדמות שנתפסת כ'מייצגת' את הקהילה, ההכללה חזקה פי כמה וכמה, כי אם בבכירים המייצגים נפלה שלהבת, אז כנראה שגם אזובי הקיר של הקהילה, שהבכירים הם "מודל החיקוי" שלהם, הם כאלו.

כך, כשיש הומו "בכיר" שהוא סוטה מין המנצל יחסי מרות, נסיק שהקהילה הגאה היא סוטה בעצמה, שהסטריאוטיפ נכון ברמה מסוימת, ולכן אפשר להמשיך להתייחס אליה בפחד ולהצדיק את ההומופוביה הליברלית. החילוני-סטרייט-אשכנזי לעומת זאת, לעולם לא ייתפס כך. כשביבי בזבז את כספי המיסים שלנו על מיטה במטוס, או כשלפיד הטיל עלינו גזרות כלכליות קשות, אנשים לא טענו שהבעיה היא בכל הקהילה החילונית-אשכנזית.

בישראל 2013, התפיסה של המיעוט הלהט"בי עדיין בעייתית והקבלה שלו עדיין מוטלת בספק. ולכן – לצד האירועים הסולידיים יותר, שגם להם יש חשיבות – צריך להמשיך לקיים אירועים כמו מצעד הגאווה, שדווקא מדגישים את ה"פרובוקטיביות" של התרבות הגאה כמעשה התנגדות להומופוביה הליברלית.

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

Scroll To Top