/ גמל העיר / פינה שקטה רועשת

פינה שקטה רועשת

בתוך עולם קשה ומנוכר, כאשר אנו טרודים בעיסוקי היום-יום, אין לנו הרבה זמן להוציא את הראש ולנשום. לי יש מקום מפלט, הפינה השקטה שלי (למרות שרוב האנשים מחשיבים אותה לרועשת), שמרגיעה אותי. "שני אלקטרוני בברקה" זו הפינה שלי, ובימים אלו היא נמצאת בסכנת הכחדה.

יום שני בבוקר, השעון מראה 06:47 ולא מעניין אותו שעד לפני שלוש שעות ישבתי עם חברים על בקבוק ויסקי ושתיתי עד כלות, צריך לקום. במאמץ עילאי אני מסיר ממני את קצה השמיכה (בכל זאת, מי קם בבת אחת, זוחל מחוץ למיטה ומפלס את דרכי לשירותים. מהמראה מביט בי בחור עם שיער פרוע ועיניים אדומות כמו היו אורות הרמזור המזהירות אותי לחזור לישון. צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, עוד יום החל רשמית.

fמשך היום התנהל בעצלתיים, הפקתי עוד דו"ח בעבודה, אכלתי צהריים והגעתי לשיעור שבו שמעתי הרבה מילים שבאותו העת לא אמרו לי דבר. הגעתי הביתה נופל על המיטה, ישן. השעון המעורר העיר אותי בפעם השנייה באותו יום עם שעה קצת יותר לבבית – 21:32. על הצג מרקדות לי הודעות ושיחות שלא נענו או שנותקו בהיסח הדעת. לאחר כוס קפה התחלתי לצלצל חזרה לאנשים שחיפשו אותי, כמעט כל השיחות נסובו על אותו נושא "המסיבה האלקטרונית הערב". זרקתי על עצמי כמה בגדים שהקשר ביניהם מקרי בהחלט, עצרתי במכולת לרכוש כמה בירות, ועליתי במדרגות לבית חברי שעמד בפתח וחיוך נסוך על שפתיו, "בוא, שב, שתה משהו" הוא אומר ומחווה לכיוון הסלון בו יושבים מספר חברים שנראה כי כבר שתו כוס או שתיים.

קצת אחרי חצות, כשרובם המוחלט של האנשים בחדר כבר לא היו כשירים לנהיגה, מישהו הצליח למלמל משהו בסגנון של "תתקשרו למונית". לאחר שליפת הפלאפונים והשוואת מספרים הצלחנו בכוחות משותפים להזמין שתי מוניות ממישהו שנשמע אמין במקצת. לא חלפו 5 דקות ולהפתעתנו שני רכבים לבנים בעלי מגבעת TAXI עמדו להם בחוץ והאירו את הלילה. עשינו את דרכנו למונית לנסיעה משעשעת בה נהג המונית העשיר את עולמנו, וכעבור מספר דקות עצרנו בפתח הברקה.

מהמונית יצאנו הישר אל תור הסטודנטים המתקהלים בפתח, להוטים להיכנס ולפרוק את השבוע שהיה ולטעון מצברים לקראת השבוע שיבוא. ברקע כבר ניתן היה לשמוע את המוזיקה, רחוקה אך קצבית ואני התחלתי להרגיש את הגוף שלי מתעורר לחיים,נזכר בסיבה לשמה הגעתי לכאן, הסיבה לשמה הוקם ערב זה,להשתחרר ולהרפות את השכל ולשחרר קצת את הגוף. אני לא זוכר כמה זמן עמדנו שם, אך בסוף מצאתי את עצמי בפנים, מרגיש את הבסים, נושם את העשן ויודע, הגעתי למקום שלי.

ההתחלה נראית נהדר, המוזיקה חזקה, רועשת וקצבית (קצב מהיר אבל בכל זאת קצב), פחות או יותר אותו קהל קבוע של חופרים רוקדים להם כל אחד במקומו שלו, אחד על הבר ורעהו צמוד לרמקול. אלא שהפתיחה העפילה על מה שעתיד היה להתרחש, השעונים התקדמו לאט ואיתם הגיעו בעיות. לאט-לאט אני מרגיש שקצת יותר צפוף לי, בזוית העין אני רואה אותם דופקים פוזות למצלמה ומבין שמשהו פה לא כשורה. הם החלו לפקוד את המועדון בשבועות האחרונים, קצת ג'ל בשיער פה ושפתון לא מזיק על השפתיים שם. הם היו מעטים והם זרמו עם ה"ווייב", אז קיבלנו אותם בזרועות פתוחות.

עמדתי שם (כי לרקוד לא התאפשר לי) תוהה כיצד פלשו לי ל"קודש הקודשים",כיצד קרה שערב שהוקם במטרה לתת מענה לזן מאוד מיוחד של אנשים הוצף באנשים שבאים לראות ולהיראות?

רציתי משהו שונה, רציתי רעש, אנרגיות וחשמל באוויר, והם? הם הגיעו גם לפה. ה"ביט" כבר החל יורד, והאוויר קצת יותר דחוס, ואני חושש ששבוע הבא יהיה כבר יותר צפוף,מלא באנשים שיבואו עם מצלמות ויסתכלו שמאלה וימינה שעה שהם רוקדים ובודקים מי בוחן אותם. נותרה לי בקשה קטנה לאותם אנשים: צאו לאיינשטיין, בלו ברוזה, אל תבואו לכאן, השאירו לי את הפינה השקטה רועשת.

נכתב על ידי עמית רייזמן

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

Scroll To Top