/ גמל הקמפוס / פסטיבל יום התורים בממלכת בן גוריון

פסטיבל יום התורים בממלכת בן גוריון

אחרי שחיכינו כל-כך הרבה זמן, הנה הוא הגיע. יום הסטודנט בב"ש חלף-עבר ואחרי הפעם השנייה שאני חווה אותו, אני בשקט יכול להכריז על החלפת ה"שלטון" שכל-כך מתבקשת. יום הסטודנט מת, יחי יום התורים והדחיפות החדש!

הכל התחיל לפני כחודש. כאשר מברק מצבא אגודת הסטודנטים הגיע למייל של כל נתין בממלכת בן גוריון ובו הודעה חגיגית על התחלת מכירת הכרטיסים לנשף השנתי "יום הסטודנט". הממלכה כולה רעשה וגעשה וביום המדובר נעמדו להם הנתינים בזה אחר זה בתור ארוך-ארוך כדי לשים את ידם על הכרטיס הנחשק – לא, לא היה זה הכרטיס ליום הסטודנט, אלא זה של מסיבת הבריכה הראשונה כמובן. מהר מאוד התברר לנתינים שהמשימה לא קלה כפי שחשבו, נוכח השמש הקופחת והעמידה הממושכת בתורים, שאף מנעה מהם למלא את תפקידם כסטודנטים בהרצאות.

fניחא. קצת חיכינו, קצת הזענו, אבל אני וחבריי הצלחנו לתפוס את הכרטיס הנכסף ולצאת עם חיוך דביק מהתור אל עוד שעתיים של תרגול אצל מרצה שמזכיר מאוד את ליצן החצר. עבר חודש, כבר שכחנו מהתורים, מהזיעה ומהדביקות והגיע הערב המדובר.

הממלכה הכריזה על יום חופש ושיחררה את הנתינים לבתיהם מוקדם יותר מיום העבודה הרגיל.

הנתינים עטו עליהם בגדי חג והתקבצו זה בביתו של זה על מנת לשמוח תוך לגימת משקאות ושיקויים אי אילו אשר גרמו להם להתנהגות מוזרה וילדותית. לאחר שהגיעו לרמת השמחה הנדרשת יצאו הנתינים לכיוון שער 90 הלא הוא פתח הכניסה לממלכתם האהובה.

בהגיעם לשער 90 הבינו שהתורים שעמדו בהם לפני חודש היו רק הכנה קלילה למה שמצפה להם הערב. תורים אין קץ, אנשים נדחקים אל הגדרות וחיילי האגודה צועקים צעקות נואשות בניסיון לסדר את הבלגאן שמתחולל מתחת לאפיהם. כנראה שהנתינים ממש שמחו לראות זה את זה כי אחרת אין דרך להסביר את העובדה שהם היו כל-כך צמודים אחד לשני בתור הארוך. השמועות עברו מאוזן לאוזן ומי מהנתינים שניסה לברוח לשדרה הראשית ברגר בכדי לתפוס מונית הבין שגם זו משימה שייקח לו נצח נצחים לעמוד בה. באותו זמן החלו להישמע רחשים והתלחשויות על כך שגם נתינים מממלכה אחרת, "ממלכת ב"ש", נמצאים בתוך ההמון, דוחפים ועוקפים את הסטודנטים של "ממלכת בן גוריון".

לאחר המון דחיפות, עצבים, ועוד זיעה הצלחתי לעלות על הכרכרה בדרך לנשף השנתי. הנסיעה לא הייתה ארוכה אבל אנשי "ממלכת ב"ש" הספיקו לשיר לקט משיריו של המשורר הלאומי שלהם "עומר אדם" וגם להקיא בתוך האוטובוס. מנהגים מוזרים יש להם שם. ואז, סוף-סוף, הגענו לנשף!

לא הספקנו לראות את הדוכסית חדד ואת סר שלום חנוך אבל הגענו ישר לרוזן רייכל.

החלטנו שאחרי מסע כזה ארוך ומתיש מגיע לנו לאכול נתח עוף בדוכנים הסמוכים. ושוב, ניחשתם נכון – תורים, תורים ועוד קצת תורים. אחרי כ-20 דקות, 30 פרוטות פחות וריח באוויר של הכלאה בין זיעה ועשן בשר עברנו את המשימה בשלום ועמדנו עם המבורגר יבש בידינו וקטשופ על שפתינו (ועברנו גם את זה).

למרות שצבא הממלכה טען שהמחירים יהיו בהתאם לכיס הנתינים, לא כך היה הדבר. מלבד העובדה שכמה ביסים מהמבורגר קשה כמו סוליה עלו 30 פרוטות, גם משקה אלכוהולי המכונה בירה עלה 21 פרוטות והמים, שבדרך כלל אנו שואבים מהבאר בחינם, עלו 8 פרוטות. כיס הנתינים התרוקן לו אט-אט במהלך הערב.

יש לציין כי ההופעות עצמן היו טובות, מגוון האמנים היה ורסטילי וגרם לכל אחד לנוע לפי הקצב שהוא אוהב ומעדיף. עם זאת, בין הופעה להופעה, המוזיקה הייתה די חלשה ודי מבאסת ולא אפשרה לנתינים להתפרק ולרקוד כמו שחפצו לאחר עבודתם הקשה בממלכה במהלך החודשים האחרונים. מיותר לציין שאם איבדת את אחד מבני משפחתך או מחבריך, סיכוי קלוש היה למצוא אותו שוב. אחרי הכל, את הסלולאריים לא המציאו בתקופה זו של ההיסטוריה.

לאחר עוד כמה שעות של ריקודים, שירים וניסיון לשכוח מהתורים הארוכים הגענו להחלטה שניתן לחזור הביתה, עייפים ועייפים. ונחשו מה? לא, לא היו תורים אל הכרכרות בדרך חזרה. זאת אכן ההחלטה הטובה ביותר שעשיתי באותו ערב. יום הסטודנט מת, יחי יום התורים והדחיפות החדש!

 נכתב על ידי עידו גלדמן

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

Scroll To Top