/ מעורבות חברתית / שרצים בעליית הגג

שרצים בעליית הגג

בעליית הגג לא היה מספיק מקום לכולם, מישהו היה צריך ללכת, ואנחנו לא עמדנו לוותר. סיפור מקורי מזווית אחרת, בהשראת יום השואה.

בעליית הגג לא היה מספיק מקום לכולם. בסופו של דבר אחת הקבוצות הייתה חייבת ללכת. מובן שאנחנו לא עמדנו לוותר על חיינו ומקומנו, והנה: למרות שהיינו נחותים מבחינה גופנית (הם היו ענקי גוף בהשוואה אלינו), אנחנו ניחנו בנחישות עזה יותר, ובסופו של דבר אנחנו נשארנו בעליית הגג והם התנדפו כמו גז.

 חייל מצית עכברושים יהודים. 1925.

חייל מצית עכברושים יהודים. 1925.

בהתחלה נראה היה שמצב העניינים יהיה הפוך. ביום שהם הגיעו, אני זוכרת, הרגשנו איום קיומי מעקצץ וכובל. קודם להגעתם יכולנו להתרוצץ בכל עליית הגג ורק בערב לחזור לחור הקיר שבו התגוררנו, אבל כשהם הגיעו החופש הוחלף בפחד, הרי ניסיוננו עם בני אנוש לא היה מזהיר במיוחד עד כה. כך עברו עלינו ימים רבים בהתחבאות בסדק הקיר. לא יכולנו לצאת אפילו כדי לאכול ואסור היה לנו להרעיש פן נתגלה.

במהלך שעות הדוחק האלו, לא יכולתי שלא להרגיש שעושים לנו עוול. מבחינת בני האדם האלו אנחנו רק שרצים מטונפים ותו לו, מזהמים ומביאי מחלות, שחיים על שאריות מזון שהושגו בעמל רב של אחרים ושוקקים להגיע לכל פינה בעולם ולשרוץ בה כמו וירוס משחית. אבל אנחנו שונאים וירוסים, הם משמידים גם אותנו. למה בני האדם לא מנסים אפילו להבין את זה? אם הם, בראש הפירמידה, לא מנסים אפילו להראות חמלה כלפי יצורים שפחות שפר עליהם מזלם – כנראה שהם השרצים האמיתיים.

מרוב מחשבות רעות כאלו, וחוסר מעש, כמעט רעבתי למוות, אבל מעל הכול באמת פחדתי. צלקות ההמתה בגז של אחי, שנרצח על ידי בני אנוש לפני חודשיים, עוד לא הגלידו. לפעמים בלילה, לצד דמותו שדיברה אליי, היו לי סיוטים על מיכלי תרסיס צהובים וגדולים שמוכנסים לחור שלנו, ועל רעש הריסוס העדין שנשמע רגע לפני שהכול מתערפל והמוות מגיע לערסל אותנו בזרועותיו הלבנות הגרמיות.

יום אחד קרה דבר מפתיע. זה היה יום חם במיוחד והרגשתי את קיבתי מכחכחת. החלטתי לחפש מזון, ולמרות שהיו צהריים ידעתי שעליי להיזהר כי בני האדם היו ערים ובבית. באופן משונה, הם מעולם לא יצאו מהבית. ידעתי שעליי להתחבא מפניהם, לכן טופפתי על הרצפה המלוכלכת, מנסה להגיע לפירורים שנמצאו בצדו השני של החדר בלי להתגלות. לצערי נכשלתי. החרדה שיתקה אותי בזמן שבת-אדם צעירה הרימה אותי והביטה בי בעיניים בוחנות. מאיפה יגיע הסוף, תהיתי וחיכיתי שהיא תפלוט צרחה או תכה בי בכף. להפתעתי, היא רק קירבה אליי את פרצופה הרזה והחיוור ודיברה. נעצתי בה מבט ריק, כי אני לא מבינה שפת אדם, אבל הבנתי שמצבי כנראה בטוח. לאט-לאט החום חזר לאיבריי והרגשתי שאני שוב יכולה לזוז בחופשיות. היא שיחררה אותי, לא לפני שנתנה לי לאכול משהו (הו, כמה טוב זה היה!) ועקבה אחרי במבטה עד שנכנסתי לסדק הקיר.

כך נוצרה שיגרה. מדי פעם, כשראיתי את בת האדם הרזה והעכברית-מעט לבדה, הייתי יוצאת מסדק הקיר. היינו משתעשעות יחדיו, היא לחשה לי בקול חלש במיוחד מילים שלא הכרתי ודגדגה אותי ברכות על בטני ואז הייתה מריצה אותי בזריזות לתוך המחבוא, לא לפני שציידה אותי באוכל מבורך, מלוכלך אבל משביע. בכל הזמן הזה היא הייתה שקטה באופן מוזר, וכך גם בני משפחתה אם הם נתקלו בי במקרה.

בוקר אחד התעוררנו לרעש נורא. בקומה מתחתינו נשמעו צעדים, גרירות רהיטים, צעקות שעלו לחדר שבו הסתתרנו. מגפי עור שחורות ומחודדות בעטו ברצפת העץ למולנו (נעליים היו מושג מוכר בעולם החולדות אחרי דורות שכרסמנו אותן), הונפו גבוה במיוחד, ושוב חזרו לבעוט ברצפה ולהבהיל אותי. כעבור זמן מה השתרר שקט שלא שמענו כבר שנים. שקט שמצביע על היעדר בני אדם. הרגשנו בטוחים לצאת מהחור ולסקור את השטח. ראינו את שני בני האדם הזרים מניפים זרוע ישר וגבוה, וצועקים משהו שהעביר בי חלחלה.

אחר כך הם עזבו את עליית הגג. הבנתי ששלב ההתחבאות שלנו נגמר, שהחופש הגיע והמרחבים שוב עומדים לרשותנו. אבל בתוכי פיעם גם רגש אחר, שהיה דומה למה שהרגשתי במותו בטרם עת של אחי. הרגשתי שאתגעגע לבת האנוש הרזה והעכברית הזאת, שהייתה כה חביבה אליי ופתחה בפניי אופציות חדשות של קרבה לבני אדם, שלא חשבתי שקיימות בכלל.

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

Scroll To Top