/ אתנחתא / תשאירו אותי בחוץ

תשאירו אותי בחוץ

הנייד שלי עלה על גדותיו. מוצף עד כלות. עמוס לאין שיעור. הנייד (שהיה פעם רק מכשיר טלפון נייד), השיל את העור ושיווה לעצמו לוק של מסך מלבני ששואב אותך לדשדש ולנדוד בחלל של הרשת. בשם האל, לך תצא מזה עכשיו.

נשמת כל חי, אני חושב לעצמי, נשמת כל חי מקוללת שגרמה לפרצוף שלנו להיות מהופנט מכל צליל של הודעה מצפצפת. נשמת כל חי שהפכה את העיניים מצועפות, מצומצמות ומנותקות מהעולם. נשמת כל חי שגידלה לנו גיבנת באצבעות. מילא אלף אפליקציות (שמעולם לא הורדתי), מילא דואר אלקטרוני (שיכולתי לבחור אם לסנכרן אותו עם המכשיר), מילא מסך מגע מזכוכית שנפל והתנפץ על הקרקע (הרבה יותר מפעם אחת). מילא פנים מחייכות. מילא שיניים צחורות. מילא אין ספור התמונות ששמרתי.

Campbell

Campbell

פייסבוק. טוויטר. קנדי קראש. אינסטגרם. אנגרי-בירדס. מאקו. הכי גרוע? "וואטסאפ מסנג'ר". בכנות, מה לכל הרוחות אני עושה עם הקבוצות האלה, הקבוצות המאוסות האלה, הקבוצות הבלתי נסבלות וחסרות טעם האלה, שאונסות אותי להצטרף אליהן שוב ושוב, פעם אחר פעם, מכריחות אותי להיות תפוס בעשרות חבלים, כובלות אותי במאות שרשראות, גונבות לי את הדעת כמעט חצי יממה?

אתה רוצה להיות שם – אתה שם. אתה לא רוצה להיות שם – אתה עדיין שם. איך זה ייתכן? כי יש לך מעין דחף בלתי נשלט להחליק את האצבע על המכשיר למשמע הצלצול, ולבדוק מה כתבה בדיוק עכשיו הבחורה שאתה בכלל לא מכיר מקבוצת "שבעים אחוז הנחה במנגו". אתה נכנס לאפליקציה, כולך מלא ציפייה, חדור אמונה, אחוז תקווה אמיתית שאכן מדובר בידיעה מרעישה שאוי ואבוי לך אם תפספס, ולאחר מעשה מגלה שהבחורה בסך הכל כתבה: "י-א-ל-ל-ה, אני חייבת, פשוט חייבת לקנות מגפיים". By Phil

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של עיתון 'הבאר' ותישארו מעודכנים 

"אז מה הבעיה אביאל? צא מהקבוצות האלה"

"אבל אני לא יכול לצאת," אני מסביר, "אם אני יוצא, כולם רואים שאני יוצא."

"אבל יש עוד פתרון," הם אומרים לי, "תנטרל את הצלצולים של הקבוצה, וככה המכשיר שלך לא ישמיע סאונד בכל פעם שמישהו בוחר לספר לך שהוא הצטנן כי הוא נרדם אתמול עם מזגן."

באמת? נשמע מעולה.

בחיי. נכנסתי. השתקתי. נטרלתי.

אודה ולא אבוש, מאז ועד היום אני לא מקבל עדכונים מקבוצות שצורפתי אליהן בלי שנתתי לזה הסכמה מפורשת. בלי שחתמתי. בלי שחייכתי. בלי שהנהנתי. חלק מהזמן אני מגלה שהוסיפו אותי ל"אנחנו נפגשים ביום ההולדת של אורי בן השנה" (מה לי ולזה לעזאזל?) וגם לארגון -"יש לי סמיטריילר ענק ואני תמיד מוצא חנייה באוסישקין" (לזה אני יותר מתחבר דווקא). אבל כבר שלושה חודשים שאני לא מבזבז את הזמן כמו פגז שהועף בלי מטרה, משתף את כולם בכל הרהור מטופש, תקוע עם הראש בתוך המסך, מבטל את בני אדם שנמצאים לידי כאילו היו רוחות רפאים.

הבעיה נפתרה? לא ממש. הבעיה רק "כאילו" נפתרה.

הכול כי בין הימים עוד באים אליך בתלונות, מתאוננים באוזניך כמעט עד דמעות, מבכים על העובדה שהתקשרו אליך אחר הצהריים ושלא החזרת צלצול. שעכשיו 21:10, ואתה הרי "נראית לאחרונה" כבר ב-19:50. לא חזרת אליהם. ואני משתוקק לדעת, צמא לכל בדל אינפורמציה, מנסה להבין מתי בשם כל השדים התחייבנו לבוא בברית נישואין עם כל מי שיוצר איתנו קשר וירטואלי. כיוון שאין לי תשובות, משום שאני מוצף תהיות – אני שותק שפתיים. נושך לשון. ממשיך הלאה. שוקע בבורות מוחלטת.

אז מה נשאר?

למענך אלוהיי, עשה לטובה אות, וחון נפשות עצובות, ותן לנו בחזרה את הילדות שאבדה ונפלה לביבים. בלי אייפונים. בלי סמארטפונים. בלי פייסבוק. בלי טוויטר. בלי מסנג'ר. תן לבעוט בכדור. תן לשבור את היד. תן להתחיל ולגמור. תן להרגיש את הנשימות של מי שנמצא לידינו כשהוא לא שקוע עמוק בתוך המכשיר הסינטטי שלו, מציב פרגוד משוריין בינו לבניינו.

גם לי יש סמארטפון, ובשם האל, אני אומר לעצמי, לך תצא מזה עכשיו. אמרתי? אמרתי.

נכתב על ידי אביאל בוקובזה

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.

כתיבת תגובה

על כתבת אורח

Scroll To Top