יומני המלחמה

אזעקה באמצע מבחן, רץ למרחב המוגן, מזהה באוזניים את הנפילה, חוזר. מנסה להבין מה ניסית לכתוב כשאתה בוהה במילים שכתבת: "כאשר למעשה…". בלילה, הולך לישון ומתכנן מה תעשה אם תישמע האזעקה כשתישן. סטודנט תחת אש בבאר שבע.

במבצע "עופרת יצוקה" הייתי בבה"ד 1, הרוח הייתה קרבית למהדרין, הצדק איתנו. "זאת לא מלחמה", אמר לנו המג"ד, "אתם לא יודעים מה זאת מלחמה. זה מבצע קטן, זה כלום, זה נקודתי". נעשה את העבודה ונלך הביתה. באותה התקופה, לא מעט חברים שלי היו בעזה, ואני רק קיוויתי שיישארו בחיים.

מתוך הסרט "אפס ביחסי אנוש"

במבצע "עמוד ענן", שהחל בחיסול של בכיר החמאס, ג'עברי, כבר הייתי סטודנט באוניברסיטה. פתאום, ברגע אחד, אימייל אחד רשמי ופינוי המוני של האוניברסיטה. חברים מסביב התחילו לקבל צווי 8. אחרי כמה התלבטויות אני והחברה החלטנו לנסוע למשפחה במרכז. אחרי מטח הקסאמים הראשון, גם שאר הסטודנטים החליטו כך. למזלי, לבנייני הרכבת בבאר שבע יש יתרון אחד – מיעוט הקירות החיצוניים. מנגד, לא צריך שום טיל כדי לפורר את הקירות הישנים. ואתה, כל מה שאתה זוכר זה תור ארוך, וצלם של YNET שמצלם את הפחדנים שבורחים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של עיתון 'הבאר' ותישארו מעודכנים 

מבצע "צוק איתן" כבר לא הפתיע אותנו. המשא ומתן התרסק, שבועיים וחצי עברו מאז חטיפת הנערים, הכתובת הייתה על הקיר. אישית, במין נאיביות חשבתי שכולם ימתינו בסבלנות שהמונדיאל יסתיים.

ו… שוב אותו דיון בדרך הביתה מהמבחן: האם לעזוב את באר-שבע להורים במרכז או להישאר. הישארות בבאר שבע משמעותה הבעת סולידריות, תמיכה בתושבים, אפשרות לסיוע בסביבה הקרובה, ואולי הפעלת ילדים משועממים שמתחרים בחיקוי האזעקה. מצד שני, המשמעות היא גם המשך חריטת צלילי האזעקה הטראומתיים והמצמררים במוחך. אתה מנסה לשכנע את עצמך שהסיכוי שיפגע בך טיל קטן מהסיכוי שתזכה בלוטו, אבל הגרלת הלוטו כנראה תשפיע עלייך פחות מבחינה פסיכולוגית.

בבית אתה מנסה לשכנע את ההורים, ללא הצלחה רבה, לכבות קצת את הטלוויזיה. להעביר ערוץ. "איזה יופי מערכת 'כיפת ברזל', מערכת פשוט מבורכת. מצילת חיים". בינתיים, דה ז'ה וו מ-"עמוד ענן", ובחזרה לאולפן. נסענו לבקר משפחה בבאר יעקב, והאזעקה הגיעה גם לשם. נכנסנו למרחב המוגן עם שני פעוטות, מנסים לא לעורר את חשדם שאירוע חריג מתרחש, ומהחלון אנחנו מגלים שרוב השכנים דווקא החליטו לצאת למרפסת ולצלם. סוג של התמודדות?

מנסים לחזור ולשמר שגרה מסוימת, הלכנו לסרט בסינמה סיטי – "אפס ביחסי אנוש". עוד "צבע אדום" ברדיו, וחברה שמתקשרת ואומרת שלדעתה זה לא רעיון כל כך טוב, ללכת לסרט. העצבים משפיעים ואנחנו מתבלבלים בדרך, העצבים ממשיכים להשפיע, ובכניסה לסרט אני מקלל את המאבטח הלא נחמד. דחו את הסרט הקודם בכמה דקות כיוון שהייתה אזעקה באמצע וכעת הכניסה לסרט שלנו מתעכבת. הסרט אדיר ומצליח להשכיח מאיתנו, לרגע קט בלבד, את המציאות בה אנחנו נמצאים. ואז, 5 דקות לסיום הסרט – עוד אזעקה. אין לנו שום סיכוי להגיע למרחב המוגן בקומה מינוס 2, אבל אנחנו הולכים אחרי העדר, כמו כולם. ממרומי המדרגות הנעות אנחנו רואים איש שמנמן בשנות ה-40 לחייו עם חיוך מטופש שהחליט לצלם אותנו בעזרת האייפון שלו. חיכינו קצת, עלינו בחזרה, ישבנו, חיכינו עוד. עוד אזעקה. נסענו הביתה.

בדרך החוצה אנחנו רואים אמא ובת בוכות. האבא רץ אליהן בזעקה לאמא: "עוד הפעם את עם ההיסטריה שלך, תפסיקי להלחיץ את הילדה". הוא עצמו נראה חיוור ומבוהל. בדרך הביתה שומעים שהטילים הגיעו לבנימינה.

כמה זמן זה יימשך הפעם? מה מטרות המבצע? האם יש תכלית למסע הייסורים המתמשך ששני העמים באזור גורמים זה לזה? וכמה זמן אני אצליח לשרוד את ההצקות של אחי הקטן?

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.