גם אני מתפנ-כלב

במהלך תקופת הלימודים שלי באוניברסיטה, ממוצע החופשות השנתי שלי בחו"ל עומד על פעם וחצי. בשנה שעברה, רגע לפני תחילת הלימודים טסתי לברצלונה, בין שנה א' לשנה ב' טיילתי בגיאורגיה ובסוף סמסטר א' השנה (לאחר שעברתי בהצלחה יחסית את מועדי ה-א') טסתי ספונטנית לאמסטרדם. בבאר שבע יש יובש, אתם יודעים.

בזמנים שאינני מטייל בחו"ל או לומד למבחנים, אני מוצא את עצמי משווה בין מחירי הגבינה הצהובה בסופרמרקט, לא מתבייש להוציא את האייפון כדי למצוא קופונים ומתאמץ מאוד למצוא את המחיר של הבמבה ל-100 גרם. אני מקפיא פטרוזיליה, בצל ירוק, מרקים וכל מאכל שמסכים לחזור למצב צבירה סביר לאחר שהייה בטמפרטורה של מינוס 18 מעלות. מחסל את שאריות הפתיתים כי חוזרים הביתה לחג, וחבל לזרוק. אני מביא גם אוכל מהבית ועושה "פדיון שבויים" של קופסאות פלסטיק שבוע לאחר מכן. קניות במקרר של ההורים כבר הפכו לתופעה מוכרת, יש לי חברים שהגדילו לעשות ומביאים שקיות חלב ("אמא קנתה שניים, לא חבל?"). אני נוסע באופניים רוב הזמן, וכמעט לכל מקום בטווח אפשרי, וגם אני חיכיתי בתור שעה שלמה במטרופולין כדי לחדש את הרב-קו.

חייבים להזדכות!

טוב, אז אם לא הסברתי את עצמי עד עכשיו באופן ברור, אצהיר זאת ב-ר' גלי: אני עדי, סטודנט ותפרן, לאו דווקא בסדר הזה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של עיתון 'הבאר' ותישארו מעודכנים 

ועדיין, רוב הסטודנטים, כולל אותי, מוצאים את עצמם שרויים בדיסוננס כלכלי מתמיד. לתופעה הזאת קוראים "להתפנכלב", כלומר להתפנק ולהתכלב בו-זמנית: אוכלים במסעדות מספר פעמים בשבוע אבל משאירים טיפ מדויק על סך 3.40 ש"ח. מוציאים פתאום 400 ₪ על נעליים או משקפי שמש אבל מתמקחים עם המוכר על הנחה של 10 ש"ח. מוציאים כאלף שקלים על פאנג'ויה, אבל לא שוכחים לרכז את בקבוקי הזכוכית והפלסטיק באדיקות כדי לקבל עליהם החזר של 14.75 ₪, וכך להצליח להזדהות עם הבקבוקים (ריקנות…). הולכים לפאבים ושורפים שם בממוצע 40-50 ₪, אבל מתקמצנים על יין לדירה. מאמצים כלב ומוציאים עליו מאות שקלים אבל מעדיפים לשתות מים מהברז. בדייט לא מתפשרים על פחות מהוגרדן-רד-לא מסונן, אבל לדירה מעדיפים לקנות מכבי (הם שיפרו את הטעם!). מארגנים נסיעה קבוצתית לרמי לוי, הולכים לשעתיים להשגיח על בחינות בגרות של ילדים מחוצ'קנים, משתתפים בניסויים בתשלום ומוכנים להפעיל מתקנים מתנפחים, כל זה בשביל סכום זעום. מבריזים כל הסמסטר וישנים עד 12 בצהריים אבל אחר כך משלמים מאות שקלים למורים פרטיים ולמרתונים.

כן, גם אני מוצא את עצמי לובש חולצה עם חור ומנסה לשכנע את החברה שזאת האופנה החדשה בבאר שבע. חוגג את ה-1 במאי, ולא בגלל חג הפועלים אלא בגלל חג המילואים. כשהחליטו לא מזמן שמחיר השמנת יהיה בפיקוח ממשלתי, התחלתי לחבב מאוד פסטה ברוטב אלפרדו. ובכל זאת, ממשיך לקנות שוקולד נוטלה וקטשופ היינץ. מה לעשות, זה הכי טעים. גם אני "מתפנכלב".

"אין לי כסף ללכת לפאנג'ויה", אמר לי חבר בארוחת ערב שישי לא מזמן. "אין לך כסף?", השבתי בהפתעה כנה, "אבל זה הרי מסובסד". ואז אני חושב על זה רגע. זה באמת לא פשוט לסטודנט להוציא פתאום בבת-אחת בסביבות האלף שקלים. בסיטואציה אחרת אני עולה במעלית עם כמה סטודנטים מהמחלקה ומקשיב לשיחתם: "מצאתי ב-600 דולר", אומרת סטודנטית בהתלהבות לסטודנט אחר. "על מה מדובר?" מתערבת סטודנטית נוספת. "אנחנו טסים להודו בקיץ, מצאנו טיסה ממש זולה", עונה הסטודנטית הראשונה, מנסה להסתיר ללא הצלחה חיוך מבויש שעולה על פניה. גם היא מבינה בתוך תוכה את האבסורד.

אנחנו לכודים בתוך מסגרת מאקרו כלכלית שמפמפמת לנו על יוקר המחייה, מיתון שמתקרב, בועות נדל"ן שיתפוצצו לנו בפרצוף ועל אי-שוויון הולך וגדל, תוך כדי שחשבון הבנק שלנו הולך ומצטמק. אבל אנחנו גם רוצים לחיות, וליהנות מהחיים שלנו. נאחזים בתקווה שהתואר בפוליטיקה וממשל כן ייתן לנו בסיס טוב לעבודה ראויה. ששר האוצר יתעשת ויאפשר לנו לקנות דירה משלנו לפני גיל 50. אבל יכול להיות גם שבדומה לדור ההוא, זה של מלחמת העולם הראשונה, גם אנחנו סוג של "דור אבוד". כולנו חיים בסרט. אופטימיים, נאיביים, מפונקים. שבויים בתוך קונספציה של "יהיה בסדר", כשהכל הולך לכיוון של "ממש לא יהיה בסדר". ימים יגידו אם זה יתנקם בכולנו, אבל בינתיים, יש אולי למישהו כרטיס מיותר לבארקה?

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.