השיבו אחים

יש לנו הרבה על מה לדבר, אבל קודם- בואו נדאג שהנערים החטופים חוזרים הביתה. לכל אחד יש דרך לתמוך ולסייע, רק אל תישארו אדישים.

נסעתי הבוקר לבאר שבע בטרמפ. אני עושה את זה די הרבה, למרות שיש קו אוטובוס שיוצא מהצומת הקרובה לביתי ומגיע ממש עד מרכז מורים. בכל זאת, בחרתי מרצוני החופשי בנוחות של נסיעה בטרמפ. אמנם דרך אתר סטודנטים, אך ללא היכרות מוקדמת עם הנהגת ובלי שום ערובה לכך שכל העולים על הטרמפ פניהם לשלום במקרה הטוב, ולמרתון-תקופת-מבחנים במקרה הרע. בחרתי לנסוע בטרמפ בכבישי ארצי כי זו זכותי, וכל עוד לא קיים חוק שאוסר זאת- אוסיף לבחור כך.

בנסיעה התעוררה שיחה על שלושה צעירים אחרים, ילדים- בעצם, שבחרו גם הם להשתמש בזכות לנסוע בטרמפים בכבישי ארצנו. אלא שהם לא הגיעו ליעד, ובמקום זאת נמצאים עכשיו, ככל הנראה מפוחדים ומבועתים, בידי לא פחות מאשר ארגון טרור.

חדשות, תגבירו

מוצ"ש, את שידורי החדשות הארוכים קוטע פתאום פרק של "האח הגדול". לא מתחשק לנו לראות עכשיו "אסונות" מדומים- רוצים להתעדכן במתרחש עם האסון האמיתי באיו"ש. נכון שהמבזקים האלו לא באמת מחדשים הרבה, ובעיקר מאלצים את הכתבים לאתגר את אוצר המילים שלהם בניסיון להגיד את אותו הדיווח שוב ושוב, כל פעם בנוסח אחר. אך בכל זאת, מרגיש כאילו חייבים להמשיך לצפות, כאילו זה מה שגורם לנו להיות חלק מהסיטואציה. כי חייבים הרי לעשות משהו, לקחת חלק, להתעסק בזה. לכל הפחות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של עיתון 'הבאר' ותישארו מעודכנים 

גלילת עמוד הפייסבוק חושפת אנשים שמרגישים בדיוק אותו דבר- קריאת תהילים משותפת, עצרות תמיכה בצה"ל בצמתים הקרובים, התגייסות התנדבותית למשטרה- העיקר לעשות משהו. מחממת את הלב הרעות הזאת, הסולידריות. מידת העזרה שלה ליקיצה מהסיוט הזה- אותה כל אחד יאמוד לפי אמונותיו ודעותיו. מה שבטוח, קשה לנו שלא להתערב. לפעמים זה יוצר "פקקי סקרנות" באיילון ולפעמים זה מחזיר הביתה חייל שבוי.

יש לנו כח

באחת מקבוצות הפייסבוק של הסטודנטים בבאר שבע, שואלת מישהי אם בעוד דירה מורגש רעד בחלונות. התגובות מקשרות את העניין לפעולות צה"ל בעזה. לפי הפרסומים בכלי התקשורת, מדובר כנראה בתגובה על אירוע אחר ולא על חטיפת הנערים, אך לא יכולתי שלא להתפעל מאפקט הפרפר הזה, מהקשר בין אירועים שפוגעים בישראלים במקום אחד- והשפעתם מורגשת במקום אחר. ממש כשם שירי על יישובים קרובים לעזה מוביל לרעד בחלון דירתה של סטודנטית אחת בבאר שבע, כך העובדה ששלושה נערים לא ישנו השבת בבית משפיעה על שגרת חיינו, מפחיתה מההנאה שבצפיית שידורי מונדיאל ומעוררת רגשות אשמה על יציאה לבילוי. מכריחה אותנו לעשות משהו. להיות חלק.

סוגיית הנסיעה בטרמפים בה פתחתי, צצה בדיונים שונים בימים האחרונים באופן ביקורתי שלטעמי אין לו מקום כרגע והוא אף מכאיב. לעומתו, אני מאמינה כי כל פעילות תמיכה בצד של הטובים (אנחנו, למען הסר ספק), יש בה כח. באופן אישי, אני סבורה שאנו, האזרחים שקשה להם לא להתערב, יכולים לתרום רבות להסברה הישראלית ברחבי העולם.

כינה מי שכינה את המבצע הזה "שובו אחים"- ואולי היה צריך לכנותו "השיבו, אחים", כי כל אחד מאיתנו רוצה שישובו ולכולנו הכוח לעשות משהו, גם אם מועט, למען השבתם. כפתור ה"לייק" שזוכה, לעיתים לזלזול הוא למעשה עוצמתי ביותר. תמשיכו להצטרף לדפי מחאה בפייסבוק, תמשיכו להפיץ תמונות, תמשיכו לתייג את הקמפיין #bringbackourboys. להסברה יש כוח! היא חשובה, במיוחד בהיעדר עניין של כלי התקשורת בעולם. הלחמו בעיקשות באמירות של אנשים מבית, שמוצאים את ההזדמנות כראויה לשיח פוגעני כלפי אוכלוסיית יהודה ושומרון. בניגוד לזה שהופיע במשחק פתיחת המונדיאל, הפעם מדובר בגול עצמי בעל השלכותבגם על גורלנו.

יותר מזה, אנחנו לא צריכים

דיבורים על התנהלות כוחות הבטחון, על מחוות קודמות בדמות שחרורי מחבלים, על תחבורה ציבורית, על חלקה של התקשורת בציור דמותם של המתנחלים בעיני העולם- את כל אלו נשאיר לבוקר שאחרי. עכשיו, כרגע, מצויים שלושה נערים חסרי אונים, נטולי הכשרה צבאית, ללא קשר לאמותיהם, מבודדים, מפוחדים, מוחזקים בידי ארגון טרור. תדברו, תמחו, תתמכו, תפיצו – תעזרו להחזיר אותם הביתה! על כל השאר, וזה לא מעט, נדבר בבית.

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.