/ אתנחתא / מיומנו של בוז'י

מיומנו של בוז'י

מגרד את הדלת נו שיוציא אותי כבר, יש לי פיפי מגיל שש. "תן לישון… עזוב אותי עכשיו… 5 בבוקר", הוא ממלמל מתוך המיטה. מה אני אעשה, מה אני אעשה מסתובב סביב עצמי… יש לי רעיון – קקי ענק באמצע הבית!

זהו, 10 דקות פיפי ואתה כבר הולך? עושה פרצוף מסכן וחמוד… "מצטער בוּז'י אני חייב לזוז", הוא אומר לי, "קח צעצוע", הוא זורק לי את העצם וממהר לצאת מהבית. רץ לחלון בטירוף, מסתכל עליו משם מתרחק ועושה קולות עצובים… משעמם. טוב נו, נשתה מים.

בוז'י

בוז'י

שקשוק מפתחות. אני פוקח את העיניים במהירות. שתי הסנפות באוויר. הוא בא הוא בא הוא בא. מרגיש את הרטט עובר לי בגוף, זורם לי מהאוזניים ועד קצה הזנב.

דלת נפתחת. הוא בא! הזנב מקשקש, הטוסיק מתנדנד, אני ממש רוקד. קופץ עליו, מלקק אותו. יא אללה איזה כיף. תופס את הצעצוע הראשון שאני רואה ומתחיל לרוץ. בוא אם אתה גבר בוא. הוא גם מתלהב לראות אותי אבל נראה קצת עייף. ליקוק בפרצוף, זה מה שהוא צריך עכשיו. "רגע, תן לי שניה להוריד את התיק", הוא אומר לי. הוא בטח מתכוון שהוא רוצה לשחק איתי עכשיו כמה שעות טובות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של עיתון 'הבאר' ותישארו מעודכנים

יוצאים לטיול, ווהווווו!
יורד מדרגה וואו, אבק!
יורד מדרגה וואו, ג'וק!
יורד מדרגה וואו, מדרגה!

הוא מרים את הכדור באוויר! זרוק לי את זה, זרוק לי את זה, זרוק לי את זה! רץ רץ רץ רץ, נעצר באמצע הדרך, וואי, מצאתי אצטרובל.

בזמן האחרון אני מרגיש שהוא מנצל אותי. כשאנחנו יוצאים לפיפי הוא מדבר בפלאפון או מתכתב בוואטסאפ, מידי פעם זורק לי מבטים של 'יאללה כבר תחרבן'. אני שונא שהוא עושה את המבט הזה, זה גורם לי לשלשל. אתמול הוא דווקא היה בסדר ולקח אותי למפגש כלבים, אבל הוא ממש חפר שם עם כל החברים הסטודנטים שלו, שהוציאו לי את החשק לשחק. במיוחד הסטודנטית ההיא, "אני מאכילה את הכלב שלי רק באוכל טבעוני", פלא שלכלב שלך נושר הזנב?! ולמה אין בבאר שבע גינות כלבים? רוביק הזה גם כן… אם לא אנחנו, החתולים היו משתלטים על העיר ממזמן. כן כן, משתלטים – שורטים סטודנטים תמימים בפינות רחוב וגונבים להם את תעודות הסטודנט, שבלעדיהן לא היו יכולים להכנס לפאבים, שהיו פושטים רגל, בלי פאבים אין סטודנטים, בלי סטודנטים אין אוניברסיטה, ובלי אוניברסיטה אין דשא לכלבי נחייה!!!

רגע.. רגע.. בעצם אסור לי להכנס לאוניברסיטה! אתם יודעים מה… פססס פססס מיצי.. יש שם סטודנט בפינה…

אה חומי, מה קורה? שומע אחי? אתה לא מאמין. אני רק זוכר שנכנסנו לאישה הזאת שתמיד יש לה ריח של חתול מסורס ואז קיבלתי זריקה. בטח שהתנגדתי, מה נראה לך? איך שהוא הוציא את הממתקים קלטתי שמשהו לא טוב מתבשל פה. מאז אני זוכר דברים במעורפל, נתקעתי בקיר איזה פעמיים ויש לי איזה פלסטיק מסביב לצוואר. מפה לשם אני מוריד את הראש ומה אני קולט? אין לי ביצים! לא זה לא מפריע לי לפמפם. האמת שאני גם לא ממש רוצה ילדים, אתה יודע עם כל המצב הכלכלי היום במדינה זאת אחריות לא פשוטה בכלל. אז למה זה משנה לי? בינינו, ממש אהבתי ללקק אותם.

בא לך לשחק קצת? בוא נרוץ, בוא נרוץ. רוץ אחרי רוץ יא כלב! נושך אותך בלחי! נושך אותך באוזן! הופך אותך על הגב. כן, כן אני בא אלייך מאחורה, אני בא אלייך מקדימה. איכס, ריירת עליי. אני על ארבע, אני על שש. קופץ מעלייך, אתה קופץ מעליי, קופץ מעלייך. עכשיו אני אשחק אותה מתעניין בדשא… הוא גם מתעניין בדשא. מרחרח לו ת'תחת… בונא אחי, יש לך ריח של קקי אחושרמוטה!

 

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר

One comment

  1. דין דין

    קלעת בול! זה גדול

כתיבת תגובה

על עדי כהן

עדי כהן
עדי כותב בעיתון "הבאר" מאז פברואר 2013. סטודנט בשנה ב' לכלכלה, פוליטיקה וממשל ומדיניות ציבורית וצוער בתכנית 'עתידים לשלטון המקומי'. פותח קבוצות סדרתי בפייסבוק, אוהד מכבי חיפה, חבר מפלגת העבודה, בן הזוג של אדוה ואבא של בוז'י הכלב. בעל סגנון כתיבה סרקסטי, נוקב ונשכני, בעל נטייה להתשה עצמית.
Scroll To Top