מיומנו של גנן

נמאס לי מהזוהמה בכניסה לבניין שלי – שקיות חטיפים, אשפה של אנשים, הרבה קקי של חתולים. אבל נדמה לי שזה מפריע רק לי. "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא חייב לתפוס מגרפה", גרסת באר-שבע.

כמו הרבה סטודנטים אחרים, גם אני גר באחת השכונות הוותיקות בעיר, בבניין ישן שמהווה חלק מסוללת בניינים מחוברים זה לצד זה בשני צידיהם, מה שנקרא "בנייני רכבת". לבנייה זו חסרונות רבים והעיקרי מביניהם – שומעים הכל. ואני מתכוון, הכל. אבל אם נתעלם לרגע מהירקן הרועש, הילדים שבוכים לעיתים תכופות בחדר המדרגות, האמא שצועקת לבן שלה לעלות הביתה כל יום ב-20:00 ומרעידה את השכונה, הקריוקי בלילות, המשאיות שמצפצפות והביוב המסריח, בסך הכל אני מרוצה. נראה לי. אבל דבר אחד מפריע לי באופן מיוחד – הזוהמה בחצר הבניין.

חשוב להתעכב על המונח "זוהמה". מעבר לסבכים, קוצים, עשבייה והרבה קקי של חתולים יש גם הרבה מאוד זבל. החל מאריזות חטיפים וממתקים, שקיות ניילון ובדלי סיגריות וכלה בתחבושות היגייניות, קליפות תפוזים, קליפות גרעינים, אריזות שונות של מאכלים, בקבוקים ופחיות. בבניין הסמוך מגדילים לעשות וזורקים שקיות זבל שלמות מהחלון. נחזור אליהם בהמשך.

בשלהי סמסטר ב', בסביבות חודש אפריל של שנה שעברה דפקה לי בדלת שכנתי, תושבת באר-שבע ותיקה, ואמרה שלקראת הקיץ הממשמש ובא, עקב סכנה של נחשים וחולדות, היא אוספת 100 שקלים מכל דייר על מנת להביא גנן. בקצרה, בחודש אוגוסט היא החזירה לי את הכסף, לאחר שבקופה נאספו 400 שקלים בלבד. בחישוב פשוט, רק ארבעה דיירים מתוך שמונה הסכימו לשלם.

הקיץ התקרב והטמפרטורות עלו. ביום שישי אחד, ראיתי את אחת השכנות מהבניין הסמוך גורפת עלים בנחישות וגוזמת ענפים מהעץ שמתחת לבניין שלי. "זה מפריע לי", היא אמרה בפשטות. בפרץ של אופטימיות חסרת תקנה ירדתי עם מגב, שהפך מהר מאוד למגרפה, ויחד בילינו את כל אחר-הצהריים. למרבה הצער, לאחר שבועיים החצר כבר חזרה פחות או יותר למצבה הרגיל והעגום.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של עיתון 'הבאר' ותישארו מעודכנים 

והנה התחילה לה שנת לימודים חדשה, והחצר עדיין מזוהמת. אבל טיפוס עקשן כמוני בטח לא יאמר נואש. רתמתי לעזרתי את השכנה-הסטודנטית אפרת, ויחד עם בת זוגתי קבענו יום ניקיון. בעזרתו הנדיבה של מתן גולן מהמרכז לקיימות שכונתית קיבלנו את כל הציוד הנחוץ, ומעבר לפן הטכני, ראיתי בכך הזדמנות לפתוח דף חדש עם השכנים. "דיירים יקרים", כך נכתב על שלט שתליתי בכניסה לבניין, "עקב הזוהמה הבלתי נסבלת בכניסה לבניין, ביום שלישי הקרוב בשעה 15:00 מתוכנן להתקיים יום ניקיון + גינון. כל מי שמעוניין לעזור מוזמן להצטרף". בבניין הסמוך, תליתי שלט דומה וכתבתי: "במידה וישנם דיירים בבניין זה שמעוניינים להצטרף ולעזור, נשמח לנקות יחד את שתי הכניסות". בעודי מנסה לחתוך סלוטייפ עם השיניים, הבחין בי אחד הדיירים, אדם בשנות ה-40 לחייו, ומשראה את השלט אמר בהחלטיות: "כן, כן, תנקו! טוב מאוד!".

היום החגיגי הגיע, ונחשו מה – משיח לא בא, אפילו לא טילפן. בבניין הסמוך הגדילו לעשות ותלשו את השלט שתליתי. אבל החלטה זאת החלטה, ובמשך שלוש שעות עמלנו על ניקיון חצר הבניין. מידי פעם עברו באזור דיירים שונים שהביטו בנו בעיניים תמות ולא אמרו דבר. סטודנטית מהבניין הסמוך התנצלה שלא ראתה את השלט והוסיפה "כל הכבוד", ורגע לפני שסיימנו, ג'יפ עצר בהפגנתיות בסמוך לבניין, וממנו יצא איש בחליפה. הוא התקרב אלינו, בעודנו מלוכלכים היטב, ואמר שהוא משכיר דירה בבניין לשוהים מאריתראה, הציע לשלם לנו ומיד הושיט לי כרטיס ביקור. לפני שהספקנו לעכל את הסיטואציה ההזויה, נעלם האיש במעלה המדרגות. בכנות, הייתי מעדיף שהוא יתפוס מגרפה.

החלטתי להיות ממוקד יותר בבקשות שלי. אין צורך לשלם, אין צורך לעזור, אין צורך להגיד מילה טובה. הדבר היחיד שאני מבקש מכם, שכני היקרים – אל תלכלכו. תליתי שלט חדש בחדר המדרגות: "אנא, בבקשה, במטותא: לא לזרוק זבל בחצר הבניין!". חשבתי ברצינות לכתוב אותו גם באנגלית, רוסית, אמהרית ואולי גם אריתראית, אבל ויתרתי. כעבור יום כבר הבחנתי בבדל סיגריה ובשקית במבה ממש בכניסה לבניין.

יכולתי לספר על כמה מלוכלך היה, וכמה נקי עכשיו, ולהתפאר בעשייה חברתית ומודעות סביבתית. אבל זה לא העניין. הסיפור פה הוא על חוסר אכפתיות בסיסית כלפיי המקום שבו אתה גר. מה קורה אם לתושב לא אכפת כלל מה קורה בסביבתו, ויתרה מכך, אם הוא מלכלך באופן מודע את מקום המגורים שלו? התוצאות של הניסוי החברתי הקטן הזה, שהתרחש בסביבתי, צריכות להדליק נורות אזהרה בוהקות לכולנו.

אם גם לכם יש משהו לספר, לכתוב ולשתף, שלחו לנו ואולי כתבתכם תתפרסם בבאר.